אנחנו יושבים, כל החברה במקום הרגיל מדברים וצוחקים.
עובר הזמן וכולם מתחילים ללכת, אני כרגיל נשארת מאחור... בשלב
מסוים החלטתי ללכת גם אני, הכל חשוך, רק פנסי הרחוב מאירים את
צעדי השקטים.
מכונית מגיעה, לא התייחסתי, היא מתחילה להאט לידי, אני מגבירה
את מהירות צעדי פתאום מגיחים מולי  שלושה בחורים כהי עור אני
מסתובבת ומנסה לרוץ אחד בא תופס אותי מאחור ומצמיד אותי אליו
בחוזקה. אני צועקת, צעקה חרישית, רק אני שומעת את יללותיי, אני
מתחילה לצעוק שמות של אנשים שבכלל לא היו שם בתקווה שמישהו
ישמע. בינתיים המכונית, אותה מכונית אדומה כאש פתאום נראתה לי
חשוכה ומפחידה, הם סותמים לי את הפה בכפות ידיהם המצחינות, הם
מתחילים לגעת בי, אני בוכה.
פתאום מאחורי קיר בטון מופיעה בחורה ששונאת אותי כל כך לא
ידעתי אם היא תעזור לי. היא צועקת עליי, "למה את עושה כל כך
הרבה רעש?!" היא קולטת אותם ונבהלת. באותו הרגע הם קלטו אותה
עזבו אותי וברחו, התעלפתי, משם הלאה הגעתי הביתה בדרך לא
ברורה.
הלכתי לקיוסק למצוא מישהו שיקשיב לי, הבעלים שמכיר אותי טוב
הבין שמשהו לא בסדר לקח אותי הצידה לדבר, פחדתי, להפתעתי הוא
עזר לי וניסה למצוא איתי את האנשים. יצאנו שנינו באופן הזוי
למדי לחפש. הוא החזיק רובה ציד בידו ונסענו ברחובות בודקים כל
מכונית שעוברת לראות אם אני מזהה,  לא זכרתי הרבה מהאנשים, רק
את עורם הכהה ואת קור ידיהם הנוגעות בי, חוץ מזה זכרתי את פני
הנהג אבל גם אז רק במעורפל.

לא מצאנו אף אחד. לא מכונית ולא אדם עם ריח כל כך מאיים.
עד עכשיו כשאני רואה מכונית אדומה או עוברת ברחוב שבו זה קרה,
אני עוברת את זה מחדש.