תמיד ראו אותה יושבת בצד, אף פעם לא הבינו למה היא לבד...
כמובן שהיו לה את החברות הקרובות אבל כשבאמת מצאו זמן להתבונן
בעיניה, ראו שברון. ראו שתמיד הדמעות נזלו על פניה ואיש לא טרח
לשאול... "ילדה למה את בוכה?"
הימים עברו, וכך בכל יום בכתה. "סתם רוצה למשוך תשומת לב!"
איזה אחד לה תמיד צעק, ובלבה חשבה לו רק היה יודע מה אני
מרגישה...
הילדה יכלה להשתלב לו הייתה רוצה, אך אהבה יותר לבכות מאשר
לדבר עם הבנות שהרגישה כל כך מנותקת מהן. הן חייכו והיו
מאושרות והיא חשבה לעצמה למה הן לא בוכות. רק היא הילדה המסכנה
ישבה בצד ובכתה. בכתה, בלי שום סיבה הנראית לעין, פתאום הדמעות
נזלו מעצמן על לחיה, אך כולם התרגלו... שוב היא בוכה.
לעיניי הכלל נראתה משונה. והיא שנאה את עצמה. איש לא הבין מדוע
הילדה בוכה ובעצם גם לא היה אכפת.
והנה הילדה היפה שיושבת לידה לפתע פתאום פסק אושרה, ורק עצב
ודמעות היו בנפשה. כולם דאגו לילדה היפה, ואמרו שכל דמעה שלה
שווה זהב. הילדה היפה קצת התעודדה, והשניה, שאפילו לא שווה
להזכיר את שמה, ישבה לידה ולא הבינה איך זה שמדמעה אחת שלה
העולם כולו באבל היה.
כך הבינה הילדה שאולי בעצם היא בלתי נראית בעולם, חולפת על פני
האנשים, מתהלכת כאחת בין המתים. איש לא הבחין בה, בכאבה העצום.

הילדה המשיכה להסתובב בעולם עם המטען אותו נשאה עד שיום אחד
מישהו... ראה אותה. מחה את דמעותיה ואהב אותה.
לא! זה היה חלום. אותו אדם לא קיים... נוצר בדמיון של הילדה
הבוכה. בכל דמעה שבכתה ריסיה נצנצו ורק השמש האירה את פני
הילדה שבכתה.
הילדה שאלה: "מתי אפסיק לבכות?! זהו גורלי? לחיות חיים מרים של
בכי ועצבות תמידית?"
גורל אכזר חרץ אותה. לחיות חיים של בכי ואומללות. אלו חיים?!
העדיפה למות. לאיש לא תחסר. הדמעות שלה לא מועילות לאיש.
בלילה גשום, כשהשמיים דמעו, הפסיקה הילדה לבכות. הפסיקה להתהלך
כמתה בין הבריאות, כעת שכבה על משכבה, והחיים משם... לא נראו
כל כך נורא... גם במוות הדם נזל כדמעותיה.
אחרי חודש, אותו אחד שתמיד היה צועק לה... פתאום אמר: "איפה
זאת שתמיד בוכה?" וכולם הבחינו כי היא כבר נעלמה. במשך 5 דקות
שלמות כולם תהו מה איתה, שאלו איפה היא. לאיש לא הייתה תשובה.
עברה דקת דומייה וכולם שבו לעיסוקיהם. איש לא טרח עוד לחשוב על
הילדה שבכתה. הילדה שבכתה בלי שום סיבה, לקחה את חייה וכעת כבר
לא בוכה.