סיפר לי ידידי, שלא מכבר זכה, כמעט, במקום הראשון בתחרות
הסיפור הקצר של הארץ, סיפור שהיה.
כך היה: ביום א' הנחתי במגרה, סיפור על סיפור. חמדת המחשכים?
אהבת החושך? שכרון המחילות? כך אן כך, כתבתי:
הסיפור,
שאנחנו מספרים
שונה מהסיפור הטווי
בנו.
בתוך הפער האיכותי שגודלו נע משנות אור אחדות לאין סוף, מתרחש
עוד סיפור.
המון חיים רומשים להם, באדמה הבצועה.
קללת הדיבור המוטלת בנו הפכה אותנו לדמויות בעלילה, המנסות מדי
פעם לפרוץ מהדף ולכתוב בדמן או בדם שכניהן, את הסיפור, קצת
אחרת.
כל ארס צריך להיות מתוק דיו כדי שישתו אותו עוד ועוד.
לסיפור יש התחלה וסוף וכיוון, אלא אם הוא חלק מהסיפורת כולה.
בגלל הכריכות מצידיו וסימני הפיסוק נוצרת פיקציה של דיסקרטיות.
פרצי בוז לסדר הישן והחדש ואידיוסינקרטיות, עולים מפה ומשם,
אבל- קול המון משסע אותם וקול שדי לועג להם מסתריו.
הסיפור הקצר מתארך, מתלבה, מרבה רגליים כשקר גופו. והסיפור
הארוך מתמצט לנקודה כקריסת העולמות.
ובתווך נולדים גיבורים וגיבורי משנה. נרקמות עלילות נצח. שריפה
לא תכלם. רק הבורות יכולה להם. והבערה הפנימית, להבות קמות
וצרות צורות. רוח נושבה בם ואמת במצחן. צריך מים רבים רבים.
מדוע בער הסנה? לשם מה הכסיסה בדרך המדבר המתמשכת? ולמה הנס
כפתרון ספרותי, לרציפות העלילה, כמעט ואזל מן המדפים?
הנס כהפתעה בארציות ולא הנסיות כז'אנר. בשלב מסויים הגיבור
בסיפורנו קורא יותר על ספרות מספרות. בשלב זה יכנו את הביקורת-
יצירה. עוד מעט קט תהיה זו סוגה. בשושנים יש קוצים, לא מעט.
והדם הזורם מהכפות האוחזות בגבעולים, הוא דם ליבנו השותת. צמא
למילים שתשחקנה ברווח שתשזורנה גדילים לתפר שבין הגדות
המתרחקות בשריקה.
הארץ היא הסיפור האמיתי. האדמה וחיית השדה. כשהמילה מספרת את
החיה שבאדם, לפני שזו תפתח את פיה, נחצבות המילים בסלע הנצח,
כמו שאומרים בקלות יתרה.
כשנפתח הפה טסות הנדנדות לגדה השנייה. כל הבעייה היא המאמר שבו
נברא העולם. שאם היה נברא במעשה, לא היו התהומות נפערים
אקספוננציאלית.
בריאת הבריות המדברות היא השבר המדובר מעט יחסית. ויאמר
אלוהים. יש אלוהים ששמו מפורש  ויש ששמו ויאמר. זה האחרון הוא
ממזר לאלוהות, משתוללן כרוני עם מערכת ערכים גזורה מהלשון.
המון כוח קיבל האומר במיתולוגיה זו. כל אלילי יוון רקדו לצלילי
לשונו המצקצקת מתורגמת לשבעים בריבוע. הארס שהוא שופך ברציפות
מדודה כמערכת ממוחשבת לדישון והשקיה, רווי מתיקות וסודות
קולינרים ממכרים. הוא יודע שקשה לצאת מהסיפור.לכל כיוון שנטעה
בו, ניפול לפרק אחר. הסעד החלקי האפשרי, הוא לתרום פרק לספר
האגדה המצוצה מן האצבע הכותבת. אצבע אלוהים. צרדה.
הבעיה עם המילה, שהיא מגלה חיים כזנב לטאה כרות. קטעין קטעים,
כרתות על כרתות מתערבבים בגללים הפצפונים. נמרחים על עורות ועל
גבי דפים נטולי עץ. המילים מתחילות להתרבות וללחוץ זו על זו
ולהתעסק זו עם זו. קשה לשלוט בן משיצאו מהשפיץ של העט. כמו
בנים סוררים ובנות משרכות. לך תבנה סיפור. עדיף לתת לו לקרות.
במקרה הטוב לתארו במילים. גם תאור יוצר עלילה מקבילה למושא
התאור, עם פער תהומי, ובו נבראים תהומות חדשים.
הכרתי אנשים שותקים, הוסיף ידידי ששם לב שהמהמתי, אבל שתיקתם
ברובה היתה נגטיב לדיבור. פה ושם יש שתיקה טובה, אך הרעש ממלא
את כל החורים והסדקים. הרעש מרעיד את האדמה ועושה את הליכתנו
לרעועה. שאלות תם לא גוועות ואין התפכחות ממש. הגם תספה צדיק
עם רשע? מול תספה מה לצדיקות וליושר. למה תספה? ההסבר ברור. אך
מי יוכל  לקבלו. לא ברור גם למה לא תספה. לא ברור מהיכן הלמה.
הלמה מהכאב, התפרצתי. זה כל הסיפור חתם. פתאום חייכתי. עדיין
הרצינות היתרה פורשת קורים של כעס ומיאוס. קורים קורים נטוים
מחורבנים מאלף עכבישים ואלמנות שחורות ארסיות, ממחרבני
המילים.
כלולין קופיפי, מפזז לו שם חיוך אחד ונבלע. ואולי עוד אחד,
ואחר סמוי כצל מרחף ברשתית. שמחתו מוסוית בלעג וזילות. ציניות
קרא לי הוא אומר וגורף כפיים ורייטינג. לפעמים המילים מתנגשות
כשני מטוסים מעל מגדל פיקוח מנומנם. או כמו מטוס ומגדל ועוד
מטוס ומגדל. לפעמים? המון פעמים. אז המילים מתנפחות באויר כאבו
נפחא ומתפוצצות ברעש. שרידי בלון, שרידי הרוגי הפיגועים. חיים
שהיו ורק שירת הפתולוג של גוטפריד בן תוכל להם. שירת הרימה
והתולעה, אלא שכאן מדובר בפרוזה ממוקדת קצרה ותחרותית.
חשתי צמרמורת. זעם טיפס בגרוני. הסיפור בנינו נגמר. צעק עלי
פתאום ידידי, טרק את הדלת מבפנים ויצא מהחלון. אותו זמן גרתי
בקומה השבע עשרה. הוא נפל על קדילק מהמזרח הרחוק. הצרה עם
סיפורים קצרים, שאין להם סוף. תפנית יכולה להתחיל פרק חדש.
הרגת גיבור? אפשר להחיותו כבסדרה. אפשר לסדר את העלילה בלעדיו.
מת? מת. ממילא היה דמות לא מפותחת. דמות מהתחת, אם יורשה לי
לומר. מכובדי. זהו מצאתי את המילה. מכאן אני אוחז בקרנות
המוזה. תחת. מהבסיס הזה אפשר לנוע. אפילו לוין לא הזדקק ליותר
מזה, פלוס דג מלוח.
היה לי חבר שלא מכבר זכה כמעט במקום השני בתחרות הסיפור הקצר,
של הארץ, הוא נפל על מספר מילים. אבל זה כבר סיפור אחר.