קמתי היום בבוקר. צחצחתי שיני, שטפתי פני, התלבשתי יפה וירדתי
למטה, לתחנת אוטובוס וחיכיתי לו, למוות. אני לא יודעת מה בדיוק
גרם לי להחליט שהיום הוא יגיע, היום דוקא מתוך כל הימים, אבל
נראה לי שזה היה אתמול, אחרי שאמא שלי התחילה לריב איתי שוב על
חתונה ועל זה שהיא לא נהיית צעירה יותר.
  אז כן, זאת אמא שלי. שטן עלי אדמות. היא מאמינה שמטרתי
בחיים היא לחכות למותה בטרם עת, ושכשהיא תמות, זה יהיה הרבה
לפני שאני אעמוד מתחת לחופה. הייתי מזכירה לה שיואב זרק אותי
ושגם אני בעצם אומללה כמוה, אם לא יותר ושזה לא כזה פשוט סתם
ככה להחליט להתחתן ולעשות את זה. מי כמוני יודעת, רווקה זקנה
שכמותי שהזמן רק פועל לרעתי.
  לפני חודש חגגתי יום הולדת 24. אמא ואבא וסבא וסבתא וכל
האנשים הטובים לקחו אותי לחגוג באיזה מסעדה רוסית ובמשך כל
היום אמא נעצה בי מבט כזה של "את נהנית לעשות לי דוקא, הא?".
את יודעת מה אמא? כן, אני נהנית ואם זה תלוי בי, אני גם לא
אתחתן לעולם רק כדי לראות אותך סובלת. כי אני בנאדם רע, זה מה
שאני, בנאדם רע.
  האמת שלא, אני באמת לא רעה. אבל מה לעשות שחיי הזוגיות לא
נועדו בשבילי. ומה בסה"כ רציתי? קצת אהבה, קצת תשומת לב ממישהו
שאני יודעת שמרגיש כלפי את מה שאני מרגישה כלפיו. אהבה.. בקשה
כזאת פשוטה.. אבל עכשיו אני פה, בתחנת אוטובוס, מחכה למוות.
ושאני חושבת על זה אז נראה לי די פאתטי. אני כבר ילדה גדולה,
יש לי עבודה יציבה, חברים בשפע. הורים (בערך) תומכים. ובכ"ז
אני יושבת כמו בת עשרה טיפשה שהרגע שמעה שכוכב הקולנוע האהוב
עליה התחתן עם השרמוטה הבלונדינית הזאת ולא חיכה לי..
  אבל מה לעשות, שהרבה משמעות לחיים שלי, אני לא מוצאת.
ושבעצם, בכלל לא טוב לי. ואני חושבת על דן, ועל יואב, ועל
ליאור וגם על נועם, שהיו לי צפיות ושהיו לי תוכניות ועכשיו אני
יושבת פה ומחכה למוות רק בגלל שכמה בנים עלובים חסרי חוט שדרה
קצת פחדו ממחוייבות.
  אני שונאת אותו. את המין הגברי. אני לא מאמינה שקיים בשבילם
הערך "אהבה". הם בטח מתחילים לאהוב או לחשוב שהם אוהבים מישהי
רק כשהם מתחילים לאבד את הבטחון העצמי וכשהם כבר יודעים שאין
סיכוי לזונה אחרת בחיים שלהם ושהיא, או במקרה הזה אני, תהיה
היחידה תהיה מסוגלת לרדת, לשפשף ולומר כמה מילות הערצה כדי
לנפח להם את האגו שאיבד ממשקלו הסגולי.
  אני יושבת פה כבר כמה שעות. ומחכה.. ומחכה.. לפני שעתיים
התיישב פה אחד בשם זיו. היי, הוא אמר לי. היי, השבתי לו במין
נימה של "עזוב אותי יא גבר עלוב נפש שכמותך, אתה לא רואה שזה
המוות שאני מחכה לו?". כאילו קרא את מחשבותיי אמר "גם את קורבן
לאהבה נכזבת?". חייכתי. מה כבר יכלתי לעשות. חייכתי והנהנתי
להסכמה.
  מפה לשם נוצר בינינו דיאלוג של שתי דמויות שבורות לב שרק
חיפשו האחד את השני כדי לשפוך את כל החרא שנאגר שם בפנים.
וכשדיברנו, ושגילינו ששנינו פה מחכים למוות וששנינו נפגעי לב
שבור הגעתי למסקנה, שאולי לא כולם דפוקים. ואולי לחלק יש את
הפוטנציאל, ואולי חלקם, כמו שזיו כאן הראה טוב מאוד יודעים מהי
אהבה ויודעים להעריך אותה כמו שצריך.
זיו גילה לי שהוא ישב וחיכה בצד השני שלי הרציף, אבל אז הוא
ראה אותי והחליט להצטרף אלי הציפיה למוות, כי הוא תיאר לעצמו
שגם אני פה בשביל זה. "אבל עכשיו", הוא אמר לי, "נראה לי שאני
אחזור הבייתה, כי כבר לא בא לי למות כ"כ ". וככה הוא קם ועזב
אותי שם, לבד ברציף.
  האכזבה התחילה למלא את ליבי השבור שהספיק בינתיים קצת
להשתקם.. כשהוא נעצר, סובב את גופו ואמר לי "אבל אולי עוד
נתראה, כאן אולי?". הבטתי בו בעיניים נוצצות חייכתי והשבתי לו
"אולי".
ואז הוא הלך.
  ובינתיים אני יושבת פה. מחכה למוות. אבל ככל שאני חושבת על
זה כבר לא כ"כ בא לי למות ואם יש עוד זקיק קטן של תקווה שאני
וזיו עוד נפגש, אז למות כבר לא נראה לי האלטרנטיבה העדיפה.
  ומי יודע, אולי עוד יש שם איפשהו כמה נשמות טובות שאני אוכל
לגרור איתי אל מתחת לחופה...