כשהייתי ילד הייתי ילד בכיין, אין לי בעיה להגיד את זה, הייתי
בוכה כי הילד ההוא אמר ככה והילד ההוא אמר ככה.
בכיתה א' לקראת סוף שנת הלימודים הלכתי לרופא עיניים, מה לעשות
אמא שלי משקפופרית וגם אני הייתי מתקרב יותר מדי לטלוויזיה.
הרופא פסק חד משמעית שאני צריך משקפיים ודן אותי למאסר עולם
מאחורי הזגוגיות.
אז תחשבו עכשיו ילד בכיין צהוב וקטן עם משקפיים, למי לא בא היה
לצחוק עליו בבית ספר. אבל כאילו זוג המגני עיניים האלה הרחיקו
ממני את העולם, פתאום לא הייתה לי בעיה שצוחקים עליי, ואם
הייתי בוכה זה היה בבית אחרי שהייתי חוזר, או שהייתי רץ לפינה
חשוכה או לשירותים ובוכה שם. פתאום נהייתי חזק, זה לא שלפני זה
לא היו לי חברים או משהו אבל פתאום לא נתתי לאף אחד להציק לי.
זאת אומרת נתתי, פשוט לא הוצקתי מזה. ואט אט מעיין הדמעות
התייבש וכולם שכחו שהייתי הילד הקטן והבכיין ההוא, אנשים הכירו
אותי בתור - ההוא עם המשקפיים ואני אהבתי את זה, התבלטתי
בזכותן והן לא הפריעו לי מעולם, הייתי מקובל בבית ספר, כאילו
אתם יודעים בקרב ה"רגילים".
עברו שנים וכבר הייתה לי חברה, והיא שנאה את המשקפיים למרות
שגם היא הייתה ממושקפת לשעבר, אבל אני כבר התאהבתי בהן ולא
הייתי מוכן לותר עליהן. לבסוף כשהיא גרמה לי להוריד אותן, נפרץ
איתן גם מחסום הדמעות והתחלתי לבכות על הכול: על האהבה שלנו
שאני כל כך גרוע בה, על האונס של אחת שהכרתי, על המוות של אבא
של ידידה שלי, ושל אבא של חבר שלי ובכיתי ובכיתי עד שהיא אמרה
לי שאולי היה עדיף אם הייתי נשאר איתם, ונשארתי איתן והן הגנו
עליי מפני הבכי הזה.
והגיע צו ראשון ואני ידעתי בתור ממושקף ותיק שבטיס לא מחכים
לי, והפרופיל 97 רחוק ממני מרחק שנות אור. הסתפקתי בפרופיל
הקרבי המינימלי. והגעתי לצבא וכל חיי השתנו (זה לא המקום לקבוע
אם לטוב או לרע), והיו לי הזדמנוית שבהן פשוט ידעתי שאני צריך
לבכות והורדתי את המשקפיים ובכיתי כמו הילד הקטן הבכיין הזה.
במהלך שירותי הצבאי התחלתי לשים עדשות מגע, זה נוח הרבה יותר
ממשקפים, וכנראה ששכחתי את ההגנה שהן נתנו לי.
אבל מסתבר שלעדשות תכונות מופלאות אחרות, הן לא מגינות כמו
המשקפיים, אלא בדיוק הפוך מכניסות הכול פנימה, וכך הפכתי מנער
חייכן ומאושר שמחליק הכול מעליו ובוכה רק מתי שהוא רוצה, לבחור
רגיש - הרבה יותר מדי, שאולי לא בוכה כל כך הרבה אבל מוצא כל
כך הרבה סיבות לבכות.
אז אני מודה לאמא שלי שלקחה אותי לרופא עיניים והפכה את כל
הילדות שלי למאושרת ונפלאה, ואני עוד יותר מודה למה שפקח את
עיניי להבין את העולם ולגרום לי לסבול קצת אבל ללכת כל יום
לישון כשאני שלם עם עצמי במאה אחוז.