בוקר חמישי אחד, לאחר שכשלו כוחותי הנפשיים להמשיך עוד יום
כסטודנט במחלקה הפנימית, החלטתי להתגנב למחוזות עבר אך לא
נשכחים, מחוזות הילדות. להתחבא מפני העולם באותו המקום אליו
הצרות לא יכלו להגיע, שם מילה טובה של אמא היתה הפתרון לכל
הבעיות ולא היתה בעייה ללא פתרון. נזכרתי בידידתי שהגיע לבקר
את ארצנו מחו"ל והשכילה לבכות כאשר ראתה את הבית בו גדלה, ואני
תהיתי האם אני אהייה מסוגל לכך, להפתעתי, נוכחתי לדעת שכן.
הנסיעה לגילה ארכה לא יותר מחמש עשרה דקות. בתור מלווה לקחתי
את כלבי ויחד הגענו תחילה לביתי הישן שדבר בו לא השתנה. דבר
למעט אותם האנשים הגרים שם, באותה הסביבה, באותו המקום, זורקים
את האשפה לאותו פח זבל, מאכלסים את אותם חללים שאני וחברי
אכלסנו אך כעת הם דומים לנו לי ולשאר האנשים בעולם. גם להם יש
צרות, גם הם חולים, גם להם חסר כסף, גם אותם עצבן מישהו היום
בעבודה, גם להם יש חור שחור ענק במרכז חייהם. לפתע נזכרתי
במטפלת שטיפלה בי עד גיל שש. נזכרתי גם במיקום - הר הזיתים. שם
היתה גרה בבית פרטי במעין כפר. הבית תמיד היה פתוח לכל אך איש
לא בא, זולת גבר אחד שבזמנו נראה לי מסתורי. עד היום יכול
לספור על כף יד אחת את  מספר המילים שהוציא מפיו בכל זמן
הכרותי אותו, וכולם היו אותה מילה "שלום". לאחר מכן הסתגר
בחדרו, שמועות אמרו שהוא כותב רומנים ארוכים אך ככל הידוע לי,
מעולם לא הגיע לכלל פרסום. לאחר מכן הייתי רואה את פניה של
המטפלת שלי. פניה היו כעורות, מקומטות. פיה היה קטן ושפתותיה
דקות ותמיד היתה לה תספורת קצרה שלא החמיאה לשערה השחור
והמאפיר. בביתה היה סלון גדול ורחב ידיים, כמו שבן שש מסוגל
לזכור. בפינת הסלון ערימת ציורים ופוסטרים. שניים מהם אהבה
במיוחד: ציור של נעליים שהופכות לרגלי אדם וכן אונייה המתפרצת
לתוך בית שיושביו אינם שמים לב למתרחש. היא הרבתה להראות לי את
הציורים שלה אך מעולם לא הביעה ביקורת כלשהי כלפיהם ולכן הם
זכורים לי כמות שהם ללא תחושה מלווה. היינו מסתכלים שעות על
הציורים. טלוויזה לא היתה בנמצא אך פסלים שונים כן. הפסלים שלה
הפחידו אותי. רובם ככולם היו שחורי עור בעלי שיניים חדות
ובולטות. ובחדר הסמוך היה הגבר שמאוחר יותר הסתבר שהיה מאהבה
של המטפלת שלי. היה ישן רוב היום בעיניים חצי פקוחות כך שתמיד
תהיתי אם הוא רואה אותי כשאני מסתכל עליו כך. כשהיה ער תמיד
הסתובב עם מקטרת בפיו למרות שלא זכור לי שהיה מדליק אותה. יום
אחד הוא נעלם. אני והמטפלת שלי יצאנו לסיבוב בחוץ. בוא תראה,
אמרה לי, אלו הם עקבות של דינוזאורים. אלה חיות שהיו פעם
ונכחדו ואלו הזכרונות שהם השאירו בעולם. הוא אפילו סימן לא
השאיר שניות מרגע העלמותו. וכך, נמצא עם כלבי בגילה, שבועיים
לפני סיום הקורס בפנימית ידעתי שאני לעומתם לא אשאיר שום חותם
על הארץ. ימינו ספורים ונעלמים ללא הודעה מוקדמת. זה הלקח
שהפקתי במחלקה וקיבל אישוש גם במחוזות ילדותי שאמורים להיות
נקיים מכל סבל. הדמעות לא הפסיקו לנזול על הלחי האדומה. כבר כח
לא היה לי לחזור לביתי. נשארתי יושב על ספסל, מסתכל בילדים
שמשחקים בגן השעשועים. חשבתי - איזה אסון זה לגדול. פתאום הכל
ברור. פתאום הכל מובן וידוע. השאלות נגמרות. ובמקום השאלות
צצים הפחדים.