ביום הראשון שהתחלתי להשתגע הייתי לבד.
ביום השני כבר הייתה במיטה שלידי, מתחת למנורה, בחורה ערומה.
מן הסתם, חשבתי שביום השלישי יופיע גם איזה בחור ערום, או
לפחות חתול, אבל שוב הייתי רק עם הבחורה הערומה. קצת התאכזבתי
מכל העניין וכנראה שראו את זה עליי, כי אחרי כמה דקות היא
התחילה לדבר.
אני לא זוכרת מה היא אמרה, אני גם לא זוכרת כמה זמן היא דיברה,
אבל אני בטוחה שהיא דיברה.
תגידו שאני משוגעת ושאני לא יודעת על מה אני מדברת- אני אסכים.
אבל רק לחלק של המשוגעת, כי תבינו, בזמן שהיא דיברה, אני חשבתי
לעצמי שבטח למחרת אני לא אזכור את זה, אז פשוט כתבתי לעצמי את
זה על פתק קטן.
למחרת באמת לא זכרתי, אבל אז ראיתי את הפתק. הלכתי לרופא
ואמרתי לו שאני משתגעת ושאני רואה במיטה לידי בחורה ערומה, ולא
רק זה, אתמול היא גם התחילה לדבר. אפילו הראיתי לו את הפתק.
הרופא התחיל לצחוק לי בפנים ואמר שהוא אישית לא היה מתנגד
לראות בחורה ערומה לידו במיטה, ובקשר לקטע של השגעון הוא אמר
לי לחכות כמה ימים ואם לא יעבור לי שאני אחזור. ניסיתי להסביר
לו בכח שאין סיכוי שזה יעבור לי ושבמקום לצחוק עלי שיגיד לי
למה אני בכלל רואה אותה שם והכי חשוב שיגיד לי איך לעזאזל זה
ייתכן שהיא מדברת?!
הוא שוב צחק.
יצאתי מהמשרד שלו לא רק משוגעת ועצבנית, אלא גם מושפלת ואז
בדרך החוצה הפקידה שלו תפסה אותי והכניסה אותי לארון ניקיון.
היא אמרה שהיא יודעת על מה אני מדברת, ושהבחורה הערומה הייתה
אצלה בחדר, מתחת למנורה ושהיא יכולה לעזור לי להיפטר ממנה.
שאלתי אותה אם זה אומר שאני אפסיק להיות משוגעת, והיא ענתה שזה
לא בטוח, כי אצלה לדוגמא זה עבד, אבל אצל החבר שלה זה הסתבך
ובסופו של דבר הוא הפך את עצמו לבחורה ערומה ושרף את עצמו
למוות מתחת למנורת שיזוף.
הפקידה אמרה לי שאני לא אחליט עכשיו ושאני אחשוב כמה ימים וגם
בדרך, שאני אנסה לדבר עם הבחורה הערומה. אם בכל זאת אני ארצה
להיפטר ממנה, היא אמרה לי להתקשר אליה.
כשהגיע הערב והשיגעון שוב התחיל לתקוף אותי, היא שוב הייתה שם.
הפעם אני הייתי זו שיזמה את השיחה, וסיפרתי לה על  הפקידה ועל
מה שהיא אמרה בקשר ללדבר איתה בחזרה. ומאותו רגע פשוט בנינו
לנו שיחה.
היא סיפרה לי שהיא לא איזו רוח רפאים או נשמה אבודה, אלא שהיא
בעצם סטודנטית לפסיכולוגיה שעושה עבודת מחקר על שגעון וכדי
להביא הוכחות לתזה שלה, היא התחילה לבוא לבתים של אנשים
שמשתגעים בלילות ולבדוק עליהם את ההנחות שלה. יש לה כל מיני
אנשים שעובדים בשבילה, שצריכים להגיד לה אם הם רואים אנשים
שמתחילים להשתגע.
כששאלתי אותה למה היא מופיעה ערומה, היא הסבירה שבהתחלה היא
הייתה מגיעה עם בגדים ואז אנשים לא ייחסו לה חשיבות, וברגע
שאנשים רואים פתאום בחורה ערומה בעקביות, זה הרבה יותר משמעותי
בשבילם וזה תורם מאוד לעבודה שלה.
נשארנו לדבר כל הלילה ובבוקר היא אמרה לי שלא נראה לה שהיא
תחזור בערב, כי היא די הרסה את כל הקטע איתי. עכשיו אני לא רק
אצפה שהיא תגיע, אני גם אדע מה היא ולמה היא באה. היה לי נורא
כיף לדבר איתה וביקשתי ממנה שתגיע בכל זאת, כדי שנוכל לדבר
סתם, בלי שום קשר לעבודה שלה. היא אמרה שהיא תחשוב על זה, אבל
שאני לא אפתח יותר מידי ציפיות.
בשמונה בערב היא כבר שוב שכבה לידי, ערומה. אמרתי לה שנראה לי
שעבר לי כל הקטע של השגעון והיא אמרה שזה דווקא נורא הגיוני
ושבעצם רוב האנשים משתגעים ועובר להם ושככה בעצם התחילה כל
תרבות החירפון והקריזות.
עם הזמן נעשינו חברות והיא גם התחילה להגיע לא רק בערבים וגם
לא רק ערומה, אבל עדיין לפעמים.
באיזשהו שלב התחלנו גם לשכב אחת עם השניה, לא משהו הצהרתי.
בשבילה, זה היה סתם משהו כדי לגוון קצת, לשבור את השעמום.
בשבילי, זה היה משהו לשבור איתו את הבדידות.
כל הזמן היינו מגיעות מחדש לזה שאני כל הזמן לבד ושבעצם החיים
שלי הם משהו שאפשר לסכם בכמה משפטים קצרים, שחלק מהם גם חוזרים
על עצמם, והיא תמיד ניסתה לפתור את מצבי העגום. אחרי נסיונות
לא מועטים אפילו היא התייאשה, אבל היא התעקשה שאם אני לא חווה
כלום, לפחות שאני אעשה את זה דרכה וככה התחילו חיי החדשים.
אני הייתי יושבת בבית רוב הזמן ולפעמים בתקופות טובות הייתי
יוצאת לעבוד, והיא הייתה חיה את החיים שלה ובדרך גם את שלי.
אני זוכרת שהייתי מלאת בטחון עצמי באותה תקופה. כל דבר שהיה
קורה לה, אני הייתי יודעת עליו כולל הפרטים הקטנים וחסרי
החשיבות, לכאורה. עד שזה היה כאילו הייתי שם ועברתי את זה
בעצמי...

בפעם השניה שהתחלתי להשתגע, עדיין לא היה לידי שום בחור ערום,
וגם לא חתול. אבל לפחות הפעם, כבר לא הייתי לבד.