היום ענת השתגעה.
היום ענת השתגעה, ובכתה הרבה, וגם הקיאה, ובסוף התאשפזה בבית
חולים.
היום ענת השתגעה, ובכתה הרבה והקיאה ונסעה לבית חולים לפני
כולם, באמצע העבודה. ולכולם זה היה בסדר. לא בסדר- "בסדר"
כאילו כלום לא קרה, אלא בסדר מודאג כזה-אבל עדיין... בסדר.
רק לי זה היה נורא מוזר. ולא רק מוזר, אלא גם מפחיד. כי אני את
ענת לא ממש מכירה, אבל מהקצת שכן, היא נראית נורא יציבה. קצת
עם מצבי רוח אבל תמיד בסדר. ופתאום ביום אחד, בבוקר, היא
משתגעת. ובוכה. ומקיאה. וגם נוסעת לי לבית חולים מול העיניים,
ואז אני צריכה לגלות שצריך להתנהג כאילו זה בסדר, כי כל כמה
זמן זה קורה. לדוגמא לפני שלושה חודשים היא הייתה ברוטשילד,
והיום אמרו ברוטשילד שהם לא טיפלו בענת.
עכשיו כשחושבים על זה, מעניין איפה היא...
ענת היא לא בן-אדם רגיל. טוב, עכשיו זו כבר לא חוכמה
להגיד-כשזה ברור. אבל עוד לפני שהיא הייתה משתגעת ובוכה ומקיאה
וגם נוסעת לבית חולים, אפשר היה לראות שהיא לא כמו כולם.
ענת גרה לבד. בחיפה. היא בת 34, לא נשואה, אין לה חבר, אין לה
ילדים וגם חתול נראה לי אין לה. יש לה את יפעת, שהיא החברה הכי
טובה, וגם כמה נפלא- הן עובדות יחד. חוץ מזה, יש עוד אנשים,
אבל אני את ענת לא ממש מכירה.
כשהיא עצבנית- היא עצבנית, וכשהיא שמחה- צריך לדאוג שלא תהיה
עצבנית. אם לדוגמא, היא עצבנית- אז משהו לא בסדר, וכשמשהו לא
בסדר- רצוי לא להיות בסביבה. אם כבר נתקעת בסביבה צריך לשתוק,
ואם חייבים להגיד משהו-אז להגיד את זה בלב.
כשענת צועקת- היא צועקת מכל הלב, וכשהיא רוצה להגיד משהו,
אפילו שיתוק לא יעצור אותה. אבל אחרי כמה ימים שהיא עצבנית, זה
אומר שמשהו רע עומד לקרות. משהו רע כמו שגעון, בכי, הקאות ובית
חולים.
אז היום ענת השתגעה. היום ענת השתגעה, ובכתה הרבה, וגם הקיאה,
ובסוף התאשפזה בבית חולים. וכל מה שאני עשיתי זה לעמוד בצד
ולהגיד לעצמי בלב שיהיה בסדר.
שלי, בגיל 34, לפחות יהיה כבר חתול.