רציתי לספר לו
לעמיר ולא לאמא
שמספיק קשה לה גם ככה
או לאבא שגר בתוך עצמו
כמו שבלול כבר כמה חודשים
בוגדים אבל בשקט
ככה שאיש לא ישמע
כל החיים מבטיחים
להיות ליד, במיוחד ברגעים קשים
אבל אפילו יום הולדת לא זוכרים
רק חיילים שקרנים ואלבומים מחיכים

לא יודע איך להגיד את זה במילים
אבל כשהמורה דיברה על רצח רבין
היה לה את אותו הפרצוף
כמו שהיה לה אחרי שסיפרה על רצח גידי
פרצוף כזה כמו מסכת עצב
מבט רציני בעיניים
שיניים הנושכות שפתיים
כאילו היא שמה אותה
כשהיא מרגישה שהיא צריכה להיות עצובה
צבוע

מסוף השבעה של גידי
הפסקתי לדבר
ובשביל מה
הם הרי גם ככה לא יבינו
אז אחכה לעמיר
ואולי הפעם אספר

שיר חמישי מתוך ספר השירים
ליקריץ/אוסמוזיס