פתחתי את דלת המקרר, החלב היה מקולקל והביצים רקובות.
אני צריך ארוחה טובה, כזאת שתמלא את הריקנות שהתפתחה בתוכי
במהלך הלילה.
ירדתי לקיוסק השכונתי, אי אפשר למצוא שם אוכל אמיתי,          
     
איזה נשנוש קטן וטעים לסיפוק מיידי.
הייתי מעדיף ללכת למסעדה או לקנות מצרכים בסופר אבל אין לי כוח
להשקיע כרגע.
אם הייה לי כוח הייתי מכין ארוחה אמיתית, כזאת שאתה משקיע בה
ומרגיש את יחסי הגומלין.
אתה חותך, מטבל, מבשל.
והיא מצידה מחזירה לך על ההשקעה בטעמה הערב לחך, במרקם עדין
ומרווה את גופך בוויטמינים ובכל מה שהגוף זקוק לו בכדי
להיבנות.

בקיוסק, קניתי פסק זמן, הוא ישב שם על המדף, כל כך מפתה, טעים
ובעיקר קל להשגה: הושט את היד, שלם 4.50 וזהו, הוא שלך.
טרפתי אותו, איזה טעם, איזה סיפוק, איזה כיף שבמעט השקעה
ובמחיר סמלי אפשר ליהנות ככה.
חזרתי לדירה מחויך אבל הריקנות עדיין לא באמת חלפה, משהו חסר.

כבר חודש שאני חי על פסק זמן, חמש ארוחות ביום, הוספתי כמה
קילו, אני קצת חסר אנרגיה והגוף שלי זועק לוויטמינים.

די, אני חייב ארוחה אמיתית, בתקווה שאני זוכר איך מכינים אחת
כזאת, איפה מתחילים בכלל? איפה משיגים משהו מעבר לנישנושים
קלילים?
ירדתי לרמי שיווק השקמה (אחד משבעת הסניפים בשכונת תלפיות
ירושלים) קניתי מצרכים והתחלתי לבשל.
מרק ירקות למנה ראשונה, ספגטי בולונז למנה שניה ו"גלידיאט"
לקינוח (טעים ודל קלוריות מבית שטראוס).
שתי לגימות מהמרק ונהיה לי חם וחנוק.
שני ביסים מהספגטי ורצתי להקיא.
הגלידיאט לא עמד בתחרות עם השוקולד הרווי קלוריות של עלית אליו
התרגלתי.

זהו, הארוחה הולכת לזבל, ואני הולך לקיוסק.
נמאס לי כל כך מהפסק זמן אבל אוכל אמיתי אני לא יכול כבר
לאכול.
חייב כבר לגוון, נראה לי הפעם אני אלך על טובלרון.

בכללי זאת הדרך שבה אני רואה מערכות יחסים דרך מטאפורות.