[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זו יצירה מס' 6 בסדרת A Breath of Life.
ליצירה הראשונה בסדרה: http://stage.co.il/Stories/418233

פרק 1- סודן של רייג'ין ואנדראינה

עת הסתיים חורפה הראשון של העיר החדשה- ג'ינג-ג'יאנג, ניתן היה
להבחין בקלות שהעיר כבר איננה שוממת כמקודם - אנשים רבים
ושונים הצטרפו גם הם לגור באותה עיר יפיפיה, אשר חבקה את הנהר
הכסוף והנוצץ שזרם לאורך העמק, שכונה בשם "נהר ג'ינג-ג'יאנג" -
מסיבות מובנות למדי.
כל אחד מחבורתה הקרובה של רייג'ין, האלפית יפת-התואר
ורחבת-הלב, כבר הכיר אותה כמנהיגה אמיתית. אפילו הקוסמת האפלה
ג'ן, זו אשר לא נתנה לאיש לפקד עליה, רכשה לה מידה כלשהיא של
כבוד, ועם הזמן הבינו כולם - רייג'ין נועדה להנהיג. היא זו
שתתאים מכולם להוביל את העיר לשגשוג אמיתי.
עם זאת, החלו שמועות מתרוצצות בעיר, אודות מערכת היחסים הנסתרת
של רייג'ין ויוטה, אותו יוקאי קר-המבט וחם-המזג שתמיד היה בכל
מקום בו רייג'ין הייתה, ולפי מבטיו, שהתרככו תמיד כאשר הביט
בה, ידעו כולם תוך זמן קצר - משהו קורה כאן, בין שני אלה,
ואנחנו הולכים לברר מה, איך, ומדוע נדמה כי רייג'ין אינה שמה
לב לכך?...

ביומו הראשון של האביב, יכלו כולם לראות את רייג'ין ואנדראינה,
ידידתה בהירת-השיער בעלת המזג החשדן והתוקפני, אשר רק ליד
רייג'ין הייתה הופכת לנחמדה יותר, יושבות על גדת הנהר כשראשיהן
רכונים מעל מחברת עבה, ששתיהן לא פסקו מלהוסיף ולכתוב בה. אך
מכששאל אחד מחבריהם מה הן זוממות שם, לא הסכימו לגלות, ובאופן
מפתיע הסתירה רייג'ין את המחברת מיד - לא תואם את אופיה הפתוח
והגלוי לכל - או לפחות למראית עין. בחיוך שלוו ביקשה מכולם לתת
להן פרטיות, וכי בקרוב ידעו כולם במה מדובר.
כמעט כולם זכו לתשובה זו של רייג'ין, וכמעט תמיד קיבלה רייג'ין
תגובה בדמות הרמת גבה או מצמוץ מבולבל - אך לא כך היה עם יוטה,
שכמובן לא יכל להתרחק מרייג'ין, והיה חייב לדעת מתישהוא מה
רייג'ין ואנדראינה מתכננות - שכן נהפך כבר מזמן לידיד קרוב של
רייג'ין, כפי שהייתה עונה מדי פעם לשואלים, כשכף ידה מסתירה את
צחקוקה העדין ואת הסומק הקל שעלה על לחייה.
"פסטיבל האביב?" הופתע יוטה מתשובתה של רייג'ין מכשגילתה לו על
תוכניתן שלה ושל אנדראינה, "איזה מן דבר זה? מעולם לא שמעתי על
כך..."
"זכור לי משהו כזה, מהתקופה שלפני שהיינו בתוך אותן מבחנות,"
חייכה רייג'ין, "כנראה שבמקום ממנו באתי לפני כן, היה פסטיבל
אביב. אני מסוגלת לזכור רק כמה פרטים, אבל אני ואנדראינה נשלים
את השאר. נכון, אנדי?" הביטה רייג'ין בחיוך לעבר חברתה, וזו
הנהנה והשיבה: "...עם כל מה שנוכל להעלות בדמיוננו."
"זה..." יוטה עמד להגיב בעקיצה כלשהיא, כדי לעצבן את אנדראינה
כמנהגו, אך בנוכחות רייג'ין עצר בעצמו, והשיב בכנות: "...נשמע
נחמד."
"רואה, אנדי? אפילו יוטה אוהב את הרעיון!" צחקקה רייג'ין
ברכות, ואנדראינה הביטה המומה בעיניו הצהובות של היוקאי, פיה
פעור בהפתעה.
"אתה... באמת חושב שזה רעיון טוב?" הצליחה לבסוף להוציא משפט
מפיה.
"אל תקחי את זה קשה, בלונדה." סינן יוטה לעברה, וגרם לה לחזור
להבעת פניה הרגילה כשהיא מעוצבנת עליו כתמיד.
"אל תגלה לאחרים על הפסטיבל," ביקשה רייג'ין בעיניים נוצצות,
"אני רוצה לעשות להם הפתעה נעימה!"
"טוב, טוב, לא אגלה..." מלמל יוטה כשהוא קם ממקומו, כדי שלא
תראה את הסומק שהחל להתפשט על פניו.
יוטה פנה לעבר השביל המוביל לביתו, אך עצר אחרי כמה צעדים,
ופנה שוב לרייג'ין: "היי, רייג'?..."
"כן, יוטה?" הרימה רייג'ין את עיניה אליו.
"שיהיה בהצלחה!"
יוטה הרים לעברן אגודל לאות עידוד, וחייך אל רייג'ין, את אותו
חיוך נדיר שהיה נותן רק לה לראותו. הוא לא הסכים שאחרים יראו
אותו מפגין רגש חיובי כלשהוא, אך ברגע זה לא היה לו אכפת
שאנדראינה תראה. היא רק אנושית, חשב לעצמו - בסופו של דבר, היא
תרד לקבר כשזיכרון החיוך שלו עדיין בראשה. כך, לפחות לא לקח
יוטה את הסיכון שבן-אלמוות יראה זאת, ויזכור את זה לנצח.

פרק 2- ידידות שנשכחה

"נו, בחייך, אשירו!" הציק הערפד תכול-העיניים לאלף המנומנם,
שהעדיף להיקבר תחת השמיכות מאשר לקום באותו רגע.
"למה אתה לא רוצה לבוא? יהיה כיף!" ניסה הערפד לשכנעו, "נפגוש
את כל החבר'ה החדשים, ו... אולי הם אפילו נחמדים!"
"לך בלעדי, סקרמורי... אני רוצה לחזור לישון..." מלמל אשירו
ותחב את ראשו תחת הכרית.
"אתה ישן יותר מדי בזמן האחרון ממילא," התלונן סקרמורי באוזני
האלף הארוכות והמחודדות של בן-זוגו, אשר נדמה כי לא שמע את
דבריו כלל.
"טוב, תחזור לישון, מה אני אגיד לך..." התייאש סקרמורי לבסוף,
ונפרד מאשירו בליטוף עדין על ידו, שהחזיקה את הכרית צמוד לראשו
בעקשנות.
'בחיי שאני לא מבין מה עובר עליו,' הרהר לעצמו סקרמורי, 'כל
הזמן עייף! מה תגידו על זה?! ועוד אומרים שאני עצלן...'
רוח חמימה של תחילת האביב קיבלה את פניו ביציאתו מן הבית הקטן,
שהיה מעונם הצנוע שלו ושל אשירו. בחיוך מעודד על פניו, פנה
לעבר ביתם של רייג'ין ושותפה, ג'יגוקו, שם אירחו השניים כמה
מהחדשים שהגיעו לאחרונה.
הבית, שחזיתו פנתה לכיוון מזרח ולכן הייתה רוב היום מוצפת באור
שמש, לא היה מהגדולים ביותר בעיר, אך בהחלט היה מהיפים ביותר,
בזכות ההשקעה הרבה ששמו רייג'ין וג'יגוקו בייפוי ביתם ושמירה
על הסדר - לכן אהב סקרמורי לבקר אצלם לעיתים קרובות, גם אם
לעיתים היה ג'יגוקו מעצבן אותו מעט באופיו הנחמד-קצת-יותר-מדי,
לפחות לטעמו של סקרמורי. בנות מסוגו לא הפריעו לערפד, ואפילו
נראו לו חמודות במובן מסוים (אם כי אשירו שלו היה בהחלט טוב
יותר מכולן), אך בנים שהתנהגו כך בדרך כלל עשו מעצמם צחוק
בעיניו.
אשירו, כמובן, היה נחמד מאוד כמעט לכולם - אך לא היה נאיבי
כג'יגוקו, וידע להבחין בין אנשים טובים ורעים, ולהתנהג אליהם
בהתאם. זאת הייתה אחת הסיבות, מדוע סקרמורי העריץ ואהב אותו כל
כך.
"שלום, סקרמורי!" חייך אליו ג'יגוקו מפתח הבית, והזמינו פנימה
בנימוס.
"היי כולם!" חייך סקרמורי בחברותיות ונופף לרייג'ין והחבורה
העליזה שהקיפה אותה.
"סקרמורי! איזה יופי שבאת!!!" קפצה עליו קנדרית חייכנית
ומנומשת, ששיערה הבלונד-ג'ינג'י והארוך היה שזור בחלקו בצמות.
"ג... גם אני שמח לראות אותך, אמאיה..." מלמל סקרמורי תוך כדי
שהוא נחנק מחיבוקה המוחץ של הקנדרית...
"תכיר! אלו החבר'ה החדשים שהגיעו רק אתמול!" פנתה אמאיה להציג
בפניו את חבריה החדשים, להקלתו של הערפד, אשר עדיין התאמץ
להחזיר לעצמו את נשימותיו.
"זאת אוסאגי" - הציגה בפניו אמאיה בחורה צעירה, בעלת שיער ארוך
ושחור אסוף בקצהו ועיניה נוצצות בגוון חום, אשר החוותה קידה
מנומסת בפניו, על אף שישבה.
"סאבורו" - היה זה הניו-זאב בעל מראה צעיר יחסית, עיניים
אדומות וצרות ושיער שחור וקופצני, וניבים חדים כשל ערפד בלטו
מזוויות פיו.
"מאקוטה" - בחורה דקיקת-גוף, בעלת עיניים שחורות אשר הבליטו את
עורה החיוור, השתחוותה בפניו כששיערה השחור-כחול גולש על כתפיה
הדקות.
כך המשיכה אמאיה והציגה בפני סקרמורי את שאר הטיפוסים השונים
והמשונים שהגיעו. עוד היו שם דיוניסוס ומרקורי, שני אלים
יפי-תואר ורכי-מבט, וסרקאי - אשה די מבוגרת בעלת מבט עייף אך
חיוך נעים, שהגיעה עם שני ילדיה - אוקונארי, בחור צעיר, חברותי
ובעל ביטחון רב, ונוריקו בת ה-10, שנראתה לסקרמורי משעשעת
ונחמדה למדי, יחסית לבת גילה.
ככל מפגש חברתי אחר, רבצו כולם בסלון הבית, שותים מהתה שהכינה
רייג'ין ומדברים וצוחקים בלי סוף. סקרמורי נהנה במיוחד לדבר עם
הילדה בשם נוריקו, אולי משום שהייתה חסרה לו חברה של אנשים
צעירים יותר. ריקו התנהג כמבוגר ממש, דיוגו התבייש מלדבר איתו,
וג'ולרי הייתה מעצבנת מכדי להיות חמודה בעיני סקרמורי. נוריקו,
לעומתם, הייתה בעלת מזג מרומם ומשעשע כשל סקרמורי עצמו, וחוש
ההומור שלה לא נפל משלו, על אף שהייתה עדיין ילדה - ואולי בגלל
זאת חיבב אותה במיוחד.
אך למרות הזמן הנהדר שבילה בחברת נוריקו והאחרים, חשב סקרמורי
כל הזמן על כמה יכל אשירו ליהנות שם איתו. הוא תיאר לעצמו שגם
הוא יחבב מאוד את נוריקו הקטנה והמצחיקה.
והוא לא ידע עד כמה צדק...

המפגש נמשך עד שעה מאוחרת, ורוב חבריהם של רייג'ין וג'יגוקו
כבר הלכו לביתם. למעשה, איש מלבד סקרמורי ונוריקו, לא נשאר
שם.
ולבסוף, גם הם החליטו שכדאי ללכת הביתה.
אמה של נוריקו הלכה לביתן עוד קודם לכן, וסקרמורי, בנדיבות רבה
הציע לנוריקו ללוות אותה לשם. נוריקו נענתה בשמחה - היא אהבה
להיות בחברתו של הערפד המשעשע.
ביתן החדש של נוריקו ואמה היה צמוד לזה של אשירו וסקרמורי, אך
אוקונארי לעומתן, בחר לגור לבדו, באותו בניין בו התגורר יוטה,
וכעת גם סאבורו.
סרקאי לא שמחה במיוחד למשמע הרעיון, שילך לגור בצמוד לשני
טיפוסים "מפוקפקים כאלה" כדבריה, אך לא עצרה בעדו. היא ידעה
שבתור בן 19, הוא בהחלט מסוגל להסתדר לבדו. ופרט לכך, נראה כי
להניו וליוקאי לא אכפת במיוחד שבן-אנוש זה יגור לידם.
בדרכם חזרה, היו נוריקו וסקרמורי עסוקים כל כך בלפטפט אחד עם
השניה, עד שלא שמו לב שדמות כלשהיא מתקדמת לעברם בחשיכה.
"סקרמורי?..." נשמע קולו של אשירו. סקרמורי הביט קדימה בהפתעה,
ולאחר כמה שניות נפנף אליו בידו וקרא: "אשירו! התעוררת! חבל
שלא באת יותר מוקדם, יכולת להספיק לפגוש את רייג'ין
וכולם!..."
"א...אשירו?..." מלמלה נוריקו בבלבול. היא נעצה את עיניה
החומות והעגולות באלף ירוק-השיער שמולה, שהחזיר לה מבט סגול
ונדהם.
"שכך יהיה לי טוב..." פלט אשירו בקול חלש, "נוריקו?..."
"הא? אתם כבר... מכירים?" הביט סקרמורי המבולבל בנוריקו ואשירו
לחילופין, מחפש הסבר לחידה המסתורית הזאת. כיצד יכל אשירו
להכיר את נוריקו, אם כל הזמן הזה היה איתו בבית, והרי נוריקו
הגיעה רק אתמול בלילה?...
רוח האביב נשבה שנית, הפעם קרירה ומצמררת יותר.
נוריקו ואשירו עמדו כפסלים אחד מול השניה במרחק של כמה מטרים
זה מזה, לא מפנים את מבטיהם לרגע. לבסוף לחשה נוריקו: "זה...
אינו עוד חלום, נכון, אשירו?..."
אשירו הסמיק ודמעות עלו בעיניו, כשרץ לעבר נוריקו וחיבק אותה,
שרוולי הקימונו שלו עוטפים אותה כשמיכה. התחושה הייתה כה מוכרת
לה...
"זה לא חלום..." אמר אשירו בקול רועד מבכי, "נוריקו... איך
יכולתי לשכוח אותך...?"
סקרמורי הביט בשניהם במבוכה, כשהם מתחבקים בהתרגשות ודמעות
בעיניהם.
באותו רגע, היה נותן הכל כדי להבין מה לעזאזל קורה כאן, ומדוע
אשירו נראה קרוב כל כך אל הילדה?...

פרק 3 - ריב אוהבים ראשון

"נוריקו... אני לא יודע מה קרה..." לחש אשירו כשהדמעות זולגות
מעיניו, "...לא ראיתי אותך כל כך הרבה זמן... נדמה כי כבר
שכחתי אותך... ורק עכשיו, כשאני רואה אותך, הכל פתאום חוזר
אלי!..."
"אשירו, מה הולך כאן?" שאל סקרמורי במבוכה, "...תסביר לי!"
"זה סיפור ארוך, סקרמורי," חייך אשירו אל סקרמורי בעיניים
נוצצות מדמעות, "ואני בספק אם תבין גם אם אספר לך."
"נסה אותי," התעקש סקרמורי, למרות שלא היה בטוח במאה אחוז כי
הוא אכן רוצה לדעת את הסיפור האמיתי.
"בואו נלך הביתה. זה ייקח זמן רב לספר לך את הכל," הרפה אשירו
סוף סוף מנוריקו, שדמעות זלגו גם מעיניה, וכשהוא עדיין אוחז
בידה הקטנה, הוביל אותם אל ביתם שלו ושל סקרמורי.
"זה עלול לזעזע אותך מעט, סקרמורי," הזהיר אשירו את הערפד
הסקרן, "אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע?..."
"אני... חושב שכן..." מלמל סקרמורי בבלבול, "...כן, אני רוצה
לדעת. אני צריך לדעת."
"...בסדר גמור." אשירו נאנח בייאוש, ונשם עמוקות לפני שפתח
בסיפורו: "לפני שהייתי מחובר למכונות שהחזיקו אותי בתוך המבחנה
ההיא, הייתי במקום אחר, סקרמורי. חייתי את חיי גם לפני כן,
במקום ששמו "טוקיו". אתה זוכר שסיפרתי לך, שאני הולך לחפש משהו
שקרוי כך, למרות שלא ידעתי את משמעות הדבר?"
סקרמורי הנהן. איך יכל לשכוח את מסעו של אשירו, בו ננטש זמן
קצר כל כך לאחר שהחל להתקרב אליו באמת?...
"זה היה הדבר שחיפשתי. אותו מקום, בו אני ונוריקו גרנו. ליתר
דיוק, נוריקו גרה שם - ואני הייתי חלק ממנה. הייתי דמות בתוך
ראשה, חלקתי איתה את כל זכרונותיה... ובעיקר, את החלומות שלה,"
בנקודה זו עצר אשירו והביט בנוריקו בחיוך שומר-סוד. היא החזירה
לו חיוך, ומשום מה סקרמורי חש תחושה חזקה של אי-נוחות, כשהוא
רואה את הילדה החדשה נמצאת במצב קרוב אל אשירו עוד יותר
ממנו... והרי מי כאן החבר שלו?!
"...זמן קצר אחרי שנוריקו הכירה בקיומי, נאלצתי לעזוב את
התודעה שלה, כדי שלא ייגרם לה נזק נפשי מן העובדה שהיא מסוגלת
לדבר עם תת-המודע שלה - אחרי הכל, יש דברים שעדיף שיישארו
בלתי-ידועים," אשירו צחק מעט, אך סקרמורי, אשר היה מבולבל כעת
יותר ממקודם, לא הבין מה בדיוק שעשע אותו.
למעשה, הסיטואציה לא נראתה לו משעשעת כלל וכלל.
"...חשבתי שלא אראה אותה יותר, סקרמורי! תבין, בפעם האחרונה
שדיברתי איתה במודע, הייתי משוכנע כי זו הפעם האחרונה שאעשה
זאת. לכן אני שמח כל כך לראות אותה שוב, פנים-אל-פנים... אם כי
אני עדיין מבולבל לגבי איך כל זה קרה!"
"לא אכפת לי איך זה קרה," חייכה נוריקו לעבר אשירו, "העיקר
שאני מסוגלת שוב לראות אותך ולדבר איתך במציאות!..."
"זה טירוף, אשירו," סקרמורי קם ממקומו ומלמל בתסכול: "אני לא
מבין את כל זה, ולמען האמת, אני מפחד מלהבין. אני הולך
לרייג'ין."
כמובן, היה זה הפתרון המושלם - ללכת לאלפית החכמה והנבונה,
שבוודאי תמצא הסבר הגיוני לתופעה הזאת ותרגיע אותו. אבל, האם
זה היה רעיון טוב, לגשת אליה בשעה שלוש לפנות בוקר?...
"חכה, סקרמורי! תקשיב..." עצר אותו אשירו בתחנונים, "אין טעם
בלהעיר את רייג'ין בשעה כזאת."
היה בזה משהו.
"...אני מציע שכולנו נלך לישון, ונדבר עם רייג'ין מחר."
"הכל אצלך נגמר תמיד בללכת לישון, אשירו?!" צעק סקרמורי ברוגז,
"אתה אוהב לברוח מהמציאות על ידי שינה?!"
"לפני שאתה מתחיל לצעוק עלי, סקרמורי," אשירו קרב אליו במבט
כועס, "כדאי שתבין שאני לא ישן כדי לברוח. אני פשוט לא רואה
טעם בלהתווכח ולנסות לפתור בעיות כשאתה עייף. דבר לא ייפתר כך.
בבוקר כולנו נהיה צלולים יותר, ונוכל לחשוב יותר בהיגיון."
"...משהו שהיה חסר בהסבר שלך לכל הסיטואציה הזאת עד עכשיו..."
סינן סקרמורי בתסכול.
"אני יודע שכל מה שאמרתי לא יספק אותך, אבל תאמין לי, סקרמורי,
זו לא אשמתי המזורגגת!!!" הרים אשירו את קולו עליו וקילל בפעם
הראשונה מאז הכיר אותו סקרמורי, "אני בעצמי לא מבין מה קרה כאן
הלילה, ולמה אני מצליח פתאום לזכור את העבר שלי, כשברור היה
לכולנו עד היום שחיינו החלו ברגע בו יצאנו מהמבחנות! אתה מכיר
אותי, תמיד ניסיתי למצוא תשובות להכל, אבל הפעם יש לי חדשות
בשבילך!..." אשירו התקרב עוד אל סקרמורי וצעק כשדמעות בעיניו:
"...אני כבר לא יודע כלום על מה שהולך כאן!!!..."
ברגע זה התמוטט אשירו אל ברכיו כשהוא ממרר בבכי, מתוסכל ומיואש
כפי שלא היה מימיו. אפילו אהובו, מי שראה כחברו לחיים, לא הבין
אותו יותר.
נוריקו, שכל העת הייתה מכווצת בפינת החדר, מבוהלת מן ההיסטריה,
קרבה אל אשירו בזהירות וכרכה את ידיה הקטנות סביב כתפיו הדקות
והרועדות.
"אל תבכה, אשירו...!" לחשה אליו ברחמים, כשהיא מלטפת את ראשו
ברכות.
סקרמורי נמלא לפתע רגשות חרטה על כך שהעז לצעוק על אשירו, שלו
נפש עדינה כל כך. הוא רכן לעבר האלף המתייפח בחוסר-אונים וליטף
את ראשו, תוהה אם יהיה זה בסדר מצידו להראות רגשות אהבה כלפיו,
כשנוריקו התמימה עוד נמצאת בחדר.
לבסוף, החליט שלא להבהיל את הילדה עוד יותר. הוא דיבר בשקט
ורכות אל אשירו: "אני מצטער... לא התכוונתי לצעוק עליך, אשירו.
בוא נלך לישון, כמו שאמרת, נה?"
אשירו הרים את ראשו כשדמעות בודדות עוד זולגות על לחייו, והנהן
כשהוא מביט בסקרמורי במבט נוצץ וחסר-אונים.
"לכי הביתה, נוריקו. שאמך לא תדאג לך," הושיט סקרמורי את ידו
לנוריקו, ועזר לה לעמוד על רגליה התשושות. בקול חלוש נפרדה
מהם, סוגרת אחריה את דלת הבית.
אשירו פנה להתכרבל תחת השמיכות, לא מביט עוד בעיניו של
סקרמורי.
"אשירו, אני..."
"לילה טוב, סקרמורי," קטע אותו אשירו בקול רך, אך למרות זאת
דקרו המילים בלב הערפד. הוא ציפה לנשיקת לילה טוב, משהו - אך
אשירו לא הראה סימני תשומת-לב מיוחדת לעברו, וזה שבר את
סקרמורי לחלוטין. עד אותו יום, היה רגיל לישון מחובק בזרועותיו
של האלף היפיפה שלו - וכעת, כשאפילו פניו של אשירו אינן מופנות
לעברו, הרגיש סקרמורי שהמיטה קרה הרבה יותר.
היה זה הריב הראשון שלו עם אשירו, והתחושה הייתה נוראית.
סקרמורי התפלל בליבו, שהמחר יתקן הכל, אך הוא ידע שאת הסדק הזה
בליבו, דבר לא יתקן לעולם. דבר לא יכל להשתוות לקבלת יחס צונן
שכזה, מהאלף אותו אהב סקרמורי בכל ליבו.

פרק 4- זכרונות אבודים

למחרת מיהרו סקרמורי, אשירו ונוריקו ללכת אל ביתה של רייג'ין,
בחיפוש אחר תשובה לכל הפרשה המוזרה. הם ידעו שלרייג'ין תמיד
היו את כל התשובות.
כל משך סיפורו של אשירו, ישבה רייג'ין בדממה על מחצלת הטאטאמי
שבסלון, מאזינה להכל בסבלנות עצומה מבלי לדבר כלל. ג'יגוקו ישב
לצידה, מחייך אל אשירו וסקרמורי בשלווה עצומה למשמע הסיפור
המדהים.
לבסוף, עצמה רייג'ין את עיניה בריכוז, ונשמה נשימות עמוקות
ואיטיות, כמו כדי להירגע ולנסח תשובה מתאימה בראשה.
"זה... לא ייאמן," פלטה לבסוף, אך מיד הוסיפה: "...אבל אני
מאמינה לכל מילה שלך, אשירו. יש בזה היגיון מסוים, בכל זאת."
"לפחות מישהי רואה היגיון בכל זה..." מלמל סקרמורי מן הצד.
מתעלמת מתגובתו של סקרמורי, המשיכה רייג'ין בדבריה: "אני חושבת
שזכרונותיך מאותו מקום בשם "טוקיו" לא באמת נשכחו ממך מעולם -
הם רק היו שם, עמוק בתוך ראשך, היכן שלא יכלת לדעת שהם קיימים
עד שראית את נוריקו, וזה העיר את זכרונותיך הרדומים."
"זה נשמע הגיוני למדי," אמר אשירו, "אבל לפי התיאוריה הזו, לכל
אחד מאיתנו יכולים להיות זכרונות רדומים כאלה, כמו שהיו לי -
הרי גם לכם אין מושג מה קרה לפני שהייתם בתוך מבחנות!..."
"למען האמת, אשירו, יש לנו מושג מזערי," חייכה רייג'ין בהבנה,
"בזמן האחרון באמת חזרו אלי פריטי מידע קטנים, שאיני בטוחה
מהיכן אני זוכרת אותם או ממתי, אבל אני בטוחה שהם זכורים לי
ממקום אחר ומזמן אחר, שונים מאלה שאנחנו נמצאים בהם כרגע. קשה
לי להסביר זאת, אבל אולי זאת הסיבה מדוע אני מבינה את בעייתך,
אשירו."
"כלומר, גם את חושבת שהיו לך חיים קודמים לאלה שאת חיה
עכשיו?!" נדהם סקרמורי - כעת הוא האמין בלב שלם לכל אותם
קשקושים על זכרונות אבודים הנחבאים בתוך ראשם.
"לא בדיוק חיים קודמים, סקרמורי," חייכה אליו רייג'ין בסלחנות,
"הייתי אומרת שהחיים שיש לנו כאן, לא בהכרח החלו ברגע בו יצאנו
מן המבחנות. אולי חיינו את חיינו עוד לפני כן, במקום אחר, ולכן
אני ואשירו מצליחים לזכור פרטים משם."
סקרמורי מצמץ בבלבול. הוא לא ידע כבר מה לחשוב - כל מה שהיה
בטוח בו עד עתה, השתנה לנגד עיניו.
"אבל משהו מוזר לי בכל הסיפור הזה," נכנס לפתע ג'יגוקו לשיחה,
"נגיד שלכולנו אכן יש זכרונות רדומים אי שם בפנים - איך זה שרק
אשירו היה מסוגל להיזכר בהם מחדש, ברגע שראה את נוריקו?"
"אני מאמין שדבר לא משתווה לקשר שהיה לי ולנוריקו," אמר אשירו
בהחלטיות, כשהוא שולח חיוך מקסים לעבר נוריקו (וסקרמורי התבייש
בעצמו על שקינא בילדה בת עשר), "...אפילו אלפי שנים ומימדים לא
יוכלו להפריד בין שתי ישויות שחלקו נפש אחת."
"...ועם זה אני בהחלט מסכימה," הנהנה רייג'ין בחיוך, "אבל נראה
לי שבכל זאת מדובר ביותר מכך."
"למה הכוונה?..." שאל אשירו בבלבול, ורייג'ין השיבה: "אני לא
קובעת דבר, אבל... משום מה נדמה לי שאתה בעל כוחות כלשהם,
אשירו, יותר חזקים ממה שכבר נדמה לך."
"יותר חזקים?..." אשירו מצמץ בהפתעה. הוא כבר ידע על יכולותיו
לשלוט בחלומות, אך לא ידע שהוא מסוגל ליותר.
"משהו בסדר גודל של... שליטה בזכרונות," אמרה רייג'ין, אדישה
למבטיהם ההמומים של חבריה.
"אז את אומרת ש... יש לי גם את הכוח להחזיר זכרונות רדומים למה
שהיו?" שאל אשירו, "אולי גם זכרונות שאינם שלי ושל
נוריקו?..."
"ייתכן," השיבה רייג'ין כשהיא עוצמת עיניה ומהנהנת בהסכמה,
"ייתכן בהחלט שאתה מסוגל גם לכך."
"וואו...!" נוריקו הביטה באשירו בעיניים נוצצות בהערצה, "לא
ידעתי שיש לך כאלו כוחות מגניבים!"
אשירו צחקק במבוכה והסמיק מעט.
"שום דבר אינו בטוח עדיין, נוריקו!..." ניסה אשירו להסביר לה,
אך רייג'ין עצרה אותו:"אולי תבדוק זאת כבר עכשיו, וכך תדע אם
אכן יש לך כוחות כאלו?"
אשירו השתתק והביט ברייג'ין בתדהמה. כיצד היא מתכוונת שיעשה
זאת בדיוק?!
"קדימה, אשירו! תן לזה צ'אנס!" חייך אליו ג'יגוקו בעידוד,
והרים לעברו אגודל כסימן "בהצלחה".
אשירו חייך מעט, והביט בחזרה אל עיניה הסגולות-כחולות של
רייג'ין, מחפש את הדרך לגלות האם אכן חבויים בו כוחות חזקים
כפי שאמרה. הוא כבר ידע כיצד לשלוט בכוח שליטתו בחלומות, כפי
שהצליח לזכור כעת, ודבר זה יכל לעזור לו לגלות את כוחו השני,
אם הוא בכלל קיים. וגם אם לא, חשב, במה יזיק הניסיון?...
"רייג'ין," פנה אשירו אל האלפית, "האם תהיי מוכנה שאנסה להחזיר
את זכרונותייך?"
"יהיה זה כבוד גדול, אשירו," רייג'ין קדה בהכרת תודה עצומה,
וחייכה שנית.
אשירו קרב אל רייג'ין, ובאיטיות מחושבת הניח את כפות ידיו משני
צידי ראשה, כך ששתי אצבעות נגעו ברקותיה. הוא ידע מה לעשות,
בתיאוריה - אך לא ידע מה תהיה התוצאה, בסופו של דבר.
רייג'ין עצמה את עיניה בריכוז, מעניקה את כל תשומת ליבה אל מגע
אצבעותיו החמימות של אשירו בראשה. אשירו גם הוא עצם את עיניו,
מנסה להעביר זרמי אנרגיות אל ראשה של רייג'ין, ואל תוך
זכרונותיה.
אשירו ישב ללא תזוזה במשך שתי דקות, אצבעותיו צמודות עדיין
לרקותיה של רייג'ין, אשר בורכה בסבלנות רבה, עד שמשהו החל סוף
סוף להתרחש.
בדממה קפואה, ראו כולם איך קצות אצבעותיו של אשירו מתחילות
לזהור באור חלש וכחלחל, שכמו נבלע אל תוך רקותיה של האלפית
קרת-הרוח.
עווית קטנה החלה להציק לאשירו בזווית עינו, אך הוא לא שם ליבו
לדבר. במאמץ רב, התרכז עד כדי רמה עילאית ממש, בה יכל להרגיש
את האנרגיות החמות מסתלסלות לאורך זרועותיו, אל תוך אצבעותיו
ומשם אל רייג'ין, מחפשות דבר מה. מבלי לנתק את כפות ידיו מראשה
של רייג'ין, הזיז אשירו את אצבעותיו והחליקן באיטיות זהירה אל
הצד האחורי של ראשה, כשהוא מוביל את האנרגיות הכלואות בפנים אל
מקומן הנכון, כמגנט המושך אחריו חלקי מתכת.
רייג'ין חשה את המאבק מתחיל להתרחש בתוך ראשה, וניסתה לשמור על
ארשת פנים קפואה כשהאנרגיות משתוללות בתוכה, הופכות כל דבר
בחיפוש אחר זכרונותיה האבודים.
היא ידעה שהם שם, איפהשהוא במקום שחיפשו זרמי האנרגיות שבראשה
- אך לא העיזה להתערב במעשה הקסם שחולל אשירו בזכרונותיה.
עיניו של אשירו נשארו עצומות במאמץ, ואגלי זיעה החלו לנטוף
במורד מצחו. סומק קל נפרש על לחייו, והוא נשם במהירות מכאיבה
בעוד שפתיו ממלמלות מילות-קסם כלשהן ללא קול. הוא כל כך פחד
שיעשה משהו לא בסדר, שעלול לפגוע בזכרונותיה של רייג'ין, או חס
ושלום - ברייג'ין עצמה.
ראשה של רייג'ין החל לכאוב, והכאב רק הלך והתגבר. אשירו לא מצא
את מקומם המדויק של זכרונותיה הרדומים, ומלחמת האנרגיות שבתוך
ראשה איימו לנפץ את גולגלתה מבפנים.
אשירו השתגע מדאגה ומחששות שהחלו להטרידו, עת חיפש בכל מקום על
פני ראשה של רייג'ין אחר המקום הנכון בו יינתן הסימן, ואז
יישלח את מכת האנרגיות העצומה שתהלום ברייג'ין כברק, אך תחזיר
את כל זכרונותיה לתחייה.
לפתע, צעקה רייג'ין בכאב: "זה שם, אשירו! בדיוק שם!!!"
ואז נתן אשירו לכל כוחותיו לזרום כחשמל דרך ידיו, אל תוך ראשה
של רייג'ין, במכה אחת.
רייג'ין נפלה אל הרצפה בעילפון, זרמים חשמליים קטנים עדיין
זורמים אל תוך ראשה והחוצה. הכאב היה נוראי, ואשירו ידע זאת.
לפתע כל כך התחרט על מעשיו...
"ג'יגוקו... שים אותה על הספה..." לחש אשירו בקול חנוק,
"...ושים לה משהו קר על המצח."
"כן, כמובן!" מיהר ג'יגוקו להרים את גופה הרפוי של רייג'ין
המעולפת ולהשכיבה בזהירות על הספה, כשסקרמורי רץ להביא מטלית
רטובה וכוסות מים, בשבילה ובשביל אשירו.
"היא תהיה בסדר, אשירו." חייך אליו ג'יגוקו בעידוד, אך עיניו
עדיין היו מלאות דאגה, "אל תדאג, יהיה בסדר."
סקרמורי חזר מן המטבח והניח את המטלית על מצחה הלוהט של
רייג'ין, ולאחר מכן פנה לטפל באשירו, שגם הוא היה חלש למדי,
כיוון שבזבז את כל האנרגיות הקסומות שבו בבת אחת.
"אני חושב שכדאי שתלכו הביתה," פנה אליהם ג'יגוקו לפתע, "אשירו
צריך מנוחה בעצמו."
"כן, אני חושב שזה מה שנעשה..." סקרמורי הביט באשירו בשאלה,
"אשירו?"
"הה?... אה, כן..." מלמל אשירו המטושטש, וקם בזהירות כשהוא
נתמך בסקרמורי המודאג. נוריקו, המזועזעת מכל העניין, הלכה בשקט
לביתה מבלי לבקש אפילו להישאר.

כל אותה עת בה ישן אשירו וחידש את כוחותיו, ישב סקרמורי לידו,
קפוא בתנוחה זו למשך שעות, מבלי לזוז או להפנות את מבטו. כל כך
היה שקוע במחשבותיו, עד שדבר לא היה מזיז אותו משם מלבד אשירו
עצמו.
'כל העניין הזה עם הזכרונות... מוזר כל כך,' הרהר לעצמו
סקרמורי, 'בדיוק כשחשבתי שדבר לא ישנה עוד את חיי, ושהם הולכים
להישאר כך, מושלמים לנצח... כל כך הרבה דברים מסוגלים להשתנות
אם האנשים כאן יתחילו לקבל את זכרונותיהם בחזרה. ואולי...'
מחשבה זו הפחידה אותו מעט - ' ...אולי אני אחד מהם, ואיני יודע
זאת? אולי גם בי ישנם זכרונות רדומים, שאיני מצליח להיזכר
בהם?...'
ידו של סקרמורי ליטפה בעדינות את פניו הישנות של אשירו, כשהוא
לא מסיר ממנו לרגע את מבטו המודאג. הוא ידע שאשירו התאמץ מאוד
לבצע את שחזור זכרונותיה של רייג'ין, וסיכן לא רק אותה, אלא אף
את עצמו. הוא תיאר לעצמו כמה מאוכזב יהיה אשירו אם יגלה שהקסם
לא עבד כלל, והתפלל בליבו שזה לא מה שקרה, ושרייג'ין אכן קיבלה
את זכרונותיה בחזרה - אם כי לא היה בטוח כי זה מה שכדאי שיקרה
כרגע. דברים נוראיים יכולים לקרות אם מתערבים ברצונותיו של
תת-המודע של מישהו.

בשעת ערב מוקדמת, הגיעו אשירו וסקרמורי לבקר את רייג'ין
וג'יגוקו שוב, כדי לוודא שרייג'ין בסדר.
האלפית נטולת-הכוחות אמנם שכבה עדיין על הספה, אך עיניה הביטו
לעברם בצלילות גמורה, ועדיין הייתה מסוגלת לחייך את חיוכה
הרגוע.
"הכל בסדר, רייג'ין?... את מרגישה טוב?" שאל אשירו בדאגה,
ורייג'ין חייכה והנהנה קלות כשהיא מרגיעה אותו בתשובתה: "אל
תדאג לי, אשירו. אני חזקה מכפי שאני נראית."
"ומה עם הקסם?" שאל סקרמורי בסקרנות, "...הוא עבד?"
בנקודה זו התעכבה רייג'ין מלענות, וסקרמורי החל לדאוג לגבי
תשובתה...
"כן, הוא... הוא עבד," מלמלה רייג'ין בשקט, עיניה מתקדרות
פתאום.
"רייג'ין?..." שאל אשירו בחוסר הבנה, "משהו לא בסדר?..."
"אשירו, יש משהו שכדאי שתדע," פלטה רייג'ין לאחר נשימה עמוקה,
"...ותבטיח לי שלא תשתגע מזה."
"אני אשתגע אם לא תספרי לי בקרוב מאוד במה גרמתי לך להיזכר."
ענה אשירו במבט קודר. הוא ידע שגרם לבעיות...
"אני זוכרת הכל עכשיו," אמרה רייג'ין, ומבטה ננעץ אי שם בקיר
שמולה, "...אני זוכרת... שהכרתי את יוטה גם לפני כן."
"את יוטה?" אשירו הופתע, "זה מוזר..."
"ספר לי על זה," אמרה רייג'ין בשקט, וקולה החל לרעוד מעט
כשהמשיכה: "אשירו, יוטה הוא... הוא... אהב אותי. הוא רצה להיות
איתי בכל מחיר."
"וכאילו שלא ידענו את זה, הא, רייג'ין?" טפח סקרמורי בצחוק על
כתפה, אך רייג'ין לא צחקקה הפעם, ואף לא הסמיקה. פניה החווירו
באופן מפחיד.
"...אני גרתי בכפר של אלפים... הייתי בת המנהיג... לכן, לא
יכלתי להתחבר עם יוקאי כמוהו. ויוטה... אשירו, אתה לא תאמין
לזה... אבל הוא... הוא...!"
ברגע זה פכרה רייג'ין את כפות ידיה והתייפחה חרישית, הדמעות
זולגות מעיניה כשני נחלים נוצצים. אשירו הביט בה ובג'יגוקו באי
הבנה.
"מה שרייג'ין מנסה לספר לך, אשירו..." אמר ג'יגוקו בשקט
וקדרות, "...זה שיוטה התאכזב כל כך... עד שהחליט להרוג אותה."
כעת נשמעה יללת כאב חנוקה מכיוונה של רייג'ין, אשר עדיין לא
רצתה להאמין שכל זה קרה. מעולם לא בכתה רייג'ין כך לפני כן,
ואשירו הבין היטב מדוע - גם היא, עמוק בתוך ליבה, הייתה מאוהבת
ביוטה. לכן לא יכלה לשאת את העובדה שבחייה הקודמים, היא נרצחה
באכזריות על ידו.
"אוי, רייג'ין... אני מצטער כל כך...!" לחש אשירו בדמעות, וקרב
אליה כדי לחבק את כתפיה הרועדות. רייג'ין הצטמררה תחת מגעו
החמים.
"לא הייתי צריך לעשות לך את זה..." ליטף אשירו את ראשו של
האלפית הבוכייה, "...אני מצטער על הכל."
"לא, אשירו..." לחשה רייג'ין כשהיא מנגבת את דמעותיה בניסיון
להפסיק לבכות אותן, "...אל תצטער על מעשיך. עשית את הדבר הנכון
בכך שנתת לי להיזכר בהכל. אני מעדיפה תמיד לדעת את האמת, לא
משנה כמה היא כואבת..."
עיניה הסגולות נצצו מדמעות, ונדמה כי העיגולים הקטנים הכחולים
שהיו בעיניה, צפו בתוכן.
"...אני בכל זאת לא מבין משהו," אמר לפתע סקרמורי, "אם יוטה
כבר הרג אותה, איך זה ייתכן שהיא חזרה לחיים...?"
"זה כנראה יישאר בגדר תעלומה לנצח," חייכה רייג'ין את החיוך
העצוב ביותר שחייכה מימיה, "כמו... דברים אחרים..."
"איזה דברים, רייג'ין?" שאל ג'יגוקו, אך רייג'ין תפסה מיד מה
אמרה, הנידה בראשה והשיבה: "לא חשוב, ג'יגוקו. עזוב את זה
עכשיו."
וג'יגוקו, כמו תמיד, עשה כרצונה.
"אשירו, יש לי בקשה בשבילך," פנתה אליו רייג'ין לפתע, "אבל
אינך חייב לעשות זאת מיד. תצטרך את כל כוחותיך כדי לבצע זאת."
"אני מקשיב..." הביט בה אשירו בריכוז.
"אני מרשה לעצמי לבקש ממך... בשם כולם..." פתחה רייג'ין
בהיסוס, "...שתחזיר לכל האנשים בעיר את זכרונותיהם."
"מה?! רייג'ין, זה טירוף!!!" קרא אשירו בתדהמה, "את מתארת
לעצמך כמה בהלה תיווצר אם כולם יקבלו את זכרונותיהם?! מי יודע
אילו דברים נוראיים הם בחרו לשכוח!!!"
"אף אחד כאן לא "בחר" לשכוח את זכרונותיו," ציינה רייג'ין
בקור-רוח, "אם כבר, אז מישהו בוודאי הרשה לעצמו לבחור
בשבילנו. אני מאמינה שמן הראוי להחזיר לכולם את זכרונותיהם, אם
אנו רוצים שהמקום הזה יתבסס על אמת ולא על שקרים לבנים."
"גם שקרים לבנים יכולים להועיל במקרים מסוימים, רייג'," התערב
סקרמורי בעניין, "איך את יכולה לחשוב על דבר כזה בכלל?! תחשבי
על מה שאת עברת בגלל הזכרונות שלך!!!"
"חשבתי מספיק, סקרמורי," רייג'ין הביטה בו במבט רציני ונחוש,
"...ואני חושבת שזה הדבר הטוב ביותר לעשות, למען כולנו. אני
עצמי מאוכזבת מן הזכרונות שניתנו לי בחזרה, אבל איני מתחרטת על
שקיבלתי אותם. אני לא רוצה לחיות במציאות שאינה שלי, ואני
בטוחה שאיש כאן לא באמת מעוניין בכך."
כעת השתררה שתיקה מוחלטת בחדר, איש איש למחשבותיו שלו.
"...אני צריך לחשוב על זה," אמר אשירו לבסוף, וקם ממקומו כשהוא
לוקח את סקרמורי איתו.
"בבקשה שקול זאת ברצינות, אשירו..." התחננה בפניו רייג'ין,
"...אני יודעת שזה יהיה חשוב מאוד לכולם."

"רייג'ין צודקת, אתה יודע..." ציין סקרמורי בשקט כשהלכו לאורך
גדת הנהר לאור הירח.
"לא, אני לא יודע. אני לא חושב שזה דבר נכון לעשות," השיב
אשירו בעקשנות, "זאתאומרת, איזה בנאדם שפוי ירצה את הזכרונות
שלו אם כל מה שיש בהם זה סבל?!"
"אבל לא הכל זה סבל, אשירו!" עצר סקרמורי לפתע ונעץ את מבטו
הכחול באשירו, "אני בטוח שלזכור את הרצח של עצמך זה לא דבר טוב
במיוחד, אבל תחשוב על כל הדברים הטובים שרייג'ין יכלה להיזכר
בהם!"
"כמו מה למשל?..." שאל אשירו בהרמת גבה, "מה יכל להיות שווה את
התסכול מזכרון הרצח שלה?..."
"אני לא יודע! תשאל אותה בעצמך!" התרגז סקרמורי, "זו לא הנקודה
כאן, בכל מקרה... אתה יודע שלכל אחד יש כמה זכרונות טובים
מהעבר."
"אני לא בטוח שלכל אחד יש כאלה."
"תעשה לי טובה, אוקי?..." נאנח סקרמורי בייאוש, "תפסיק את
השטויות האלה כבר... נסה לחשוב בראש יותר פתוח."
"אולי אתה הוא זה שצריך לעשות זאת, סקרמורי." אמר אשירו בשקט,
ופנה ללכת לעבר ביתם, לבדו.
"א... אני הולך לחפש מישהו לאכול...!" קרא סקרמורי אחריו
בהיסוס, אך רק זכה לתשובה: "עשה כרצונך."
בהבעה פגועה למדי, הסתלק הערפד בדממה לעבר גבעות העשב, לחפש
לעצמו קורבן עליו יוכל לפרוק את תסכולו.

אשירו טרק אחריו את דלת הבית, וזרק את עצמו על ערימת השמיכות
שלו ושל סקרמורי, ממלמל דברי תסכול. מעולם לא היה בדילמה קשה
מזאת.
דבריו של סקרמורי עוד הדהדו באוזניו הארוכות - "...לכל אחד יש
כמה זכרונות טובים מהעבר" - גורמות לו לחשוב קצת יותר לכיוון
שאליו חתרו סקרמורי ורייג'ין.
'אולי הם צודקים...' הרהר לעצמו, 'אחרי הכל, איש אינו חי את
חייו ללא זכרונות טובים כלשהם. אבל, האם לזכור את הדברים
הטובים מעברך, יהיה שווה את הסבל שכרוך בלהיזכר בכל השאר...?'
אשירו נשכב על גבו, ובעוד עיניו מטיילות על פני התקרה שמעליו,
ניסה להיזכר בכל אותם דברים רעים שקרו לו ולנוריקו.
נוריקו איבדה את אביה בגיל צעיר מאוד. היו לה המון ריבים עם
חברתה ג'ישאן, ואויבות-נצחית עם ילדה מכיתתה בשם מאסאמי, אשר
הובילה לעיתים קרובות גם לקטטות.
וגם הלילה ההוא, בו שניהם איבדו את עולם החלומות שלהם, ונוריקו
נפגעה ברגלה בגלל שהייתה שקועה מדי בלחשוב על אשירו, בזמן
שרכבה על אופניים.
כן, זה הכל. סימפטי ביותר יחסית לזכרונותיה של רייג'ין, במיוחד
בזכות העובדה שאת רוב הדברים הרעים, הצליח אשירו לתקן.
וכמובן היו את כל אותם דברים נפלאים שקרו, אשר כיפרו על כל
הדברים הרעים שקרו לפניהם - כמו יצירתו מחדש של עולם החלומות,
הידידות הנפלאה שנוצרה בינו לבין נוריקו, והנשיקה ההיא...
'רגע אחד...!' אשירו הסמיק כולו כשנזכר בזאת, 'זה קרה באמת?...
באמת נישקתי את נוריקו?!'
אשירו נגע בשפתיו בזהירות בשתי אצבעות. כן, הוא זכר את הנשיקה.
לכל הרוחות, מה חשב לעצמו?!
'אוי לא!!!' אשירו קם ממקומו במהירות והחל להסתובב בחדר, מתוח
ומתוסכל אף יותר- 'באמת עשיתי את זה! נישקתי ילדה בת 9, למען
השם!!!'
דפיקה קלה על הדלת החזירה אותו למציאות.
"אשירו...? אתה שם?" נשמע קולה של נוריקו.
'אוי, זה לא טוב... בהחלט לא טוב...!' חשב אשירו בייאוש.
"...הייתה לי תחושה מוזרה פתאום, כאילו שמשהו לא בסדר... אני
יכולה להיכנס?"
לזאת לא יכל אשירו לסרב.
"כמובן!..." פתח אשירו את הדלת בהיסוס, מנסה שלא להסמיק שוב.
"הכל בסדר, אשירו?..." שאלה נוריקו בדאגה, "אתה נראה מוזר!"
"תודה לך..." מלמל אשירו בשקט.
"אה, לא התכוונתי בדרך הזאת!" צחקקה נוריקו בשעשוע, "התכוונתי
רק ש... אתה לא מתנהג כמו שאתה מתנהג תמיד. אתה לא מסתיר משהו,
במקרה?..."
"אה... א... אני?" גמגם אשירו בפחד, "אה... וובכן..."
"אז יש משהו!" נוריקו חייכה חיוך קורן, "נו, קדימה! ספר!"
"אוי..." לחש אשירו במבוכה, "תשמעי, נוריקו..."
"כן?" נוריקו הביטה בו בעיניים ענקיות ועגולות כשהתיישבה לידו
על השמיכות.
"...את זוכרת את הפעם ההיא, ש... שהייתי צריך לחזור...?"
נוריקו מצמצה בהפתעה, "אה... כן, ברור!"
"טוב... אני צריך להיות בטוח במשהו אחד..."
"כן...?" נוריקו החלה להיות מעט חסרת סבלנות...
"אני... אני לא...." אשירו בלע את רוקו ושאל באומץ: "לא נישקתי
אותך או... משהו כזה... נכון...?"
נוריקו השתתקה לכמה דקות.
"אתה כן," השיבה לבסוף, במבט רציני למדי, "...ויותר מפעם אחת,
אם זכרוני אינו מטעה אותי."
"ב...באמת...?" אשירו הסמיק שוב, "באמת עשיתי זאת?..."
"אל תגיד לי ששכחת...!" עיניה של נוריקו החלו להעלות דמעות
זעירות, אך אשירו מיהר להרגיעה: "לא, מה פתאום! איך יכולתי
לשכוח כזה דבר!..."
"...אז למה זה מטריד אותך?" שאלה נוריקו.
"כי... עכשיו כשאני חושב על זה..." ניסה אשירו למצוא את הניסוח
המתאים ביותר, "...אני מפחד לגלות שאולי זה פגע בך, בדרך
כלשהיא."
"אל תהיה טיפש," חייכה אליו נוריקו בשלווה, "ברור שלא פגעת
בי!"
"ולא הפריעה לך העובדה שאני מבוגר ממך ב-9 שנים?"
"מה שהפריע לי באמת, אשירו..." מבטה של נוריקו הושפל אל הרצפה,
"...זה שעזבת."
דממה השתררה בחדר, עד שאשירו מלמל בשקט: "אני מצטער,
נוריקו..."
"זה שאתה מצטער עכשיו לא ישנה דבר," נוריקו הרימה אליו עיניים
בורקות מדמעות, "יש לך בכלל מושג כמה הייתי מאוהבת בך?!..."
אשירו לא השיב. הוא ידע שעוד התנצלויות לא יתקבלו כאן בברכה.
"במשך שנה שלמה חיכיתי לך, אשירו," המשיכה נוריקו בשקט, "יום
אחרי יום אחרי יום... לא הפסקתי לחשוב עליך. העובדה שלא תחזור
עוד לעולם הכאיבה לי מאוד."
"...אז אם הייתי יכול למחוק את הזיכרון של הנשיקה ההיא," אמר
לפתע אשירו, "היית רוצה שאעשה זאת?"
"מה...?" נדהמה נוריקו מן ההצעה, "למה?"
"כך לא תזכרי את הסבל שעברת אחרי שעזבתי..." הסביר אשירו, כבר
מוכן לבצע שוב את קסם הזיכרון שלו, הפעם בכיוון ההפוך - "תשכחי
את הנשיקה, תשכחי שאי פעם התאהבת בי... תשכחי את כל התקופה
שעברת אחרי שעזבתי אותך. את רוצה? אני מסוגל לעשות זאת! זה קסם
ש..."
"מה פתאום, אשירו!" קראה נוריקו המזועזעת, "לעולם לא ארצה
לשכוח..."
"...אבל אם לא תזכרי את הדברים הרעים, יהיה לך טוב יותר...!"
ניסה אשירו לשכנעה, "למה את לא רוצה?..."
"אבל בכל דבר רע יש גם טוב, אשירו. חשבתי שאתה יודע את זה."
אשירו ההמום השתתק מיד, מצפה להמשך דבריה.
"כמו שבכל טוב יש רע, כמו שבגלל שנישקת אותי אז זה גרם לי
להתאהב בך ולהיות עצובה... גם בדברים רעים אפשר למצוא משהו
טוב, תמיד."
"אבל מה טוב בלזכור תקופה רעה כל כך?" אשירו הביט בה
באי-הבנה.
"אוי, אשירו..." נוריקו הסמיקה וחייכה כשהביטה ישירות לתוך
עיניו הסגולות והמבריקות, "רק כך אוכל לזכור כמה אהבתי אותך.
היה לי טוב להיות איתך כשהייתי מאוהבת בך."
"...ועכשיו לא טוב לך איתי?" שאל אשירו בחיוך.
"אל תהיה טיפש!" צחקה נוריקו וחיבקה את אשירו הנבוך, "תמיד טוב
לי כשאני איתך!"
"אני שמח לשמוע את זה!" צחק אשירו את צחוקו המצלצל.
"אז... אתה מבין עכשיו, אשירו?" שאלה נוריקו בעיניים נוצצות.
"בהחלט." השיב אשירו וחייך לעברה, "את יודעת, נוריקו, את חכמה
מאוד."
"הו...?" נוריקו הופתעה והסמיקה מעט כשהיא קדה במבוכה, "ת...
תודה!"
אשירו שועשע מתגובתה.
"טוב, אני צריכה ללכת עכשיו." נפרדה ממנו נוריקו בחיוך כשהיא
כבר מדלגת לעבר הדלת, "לילה טוב, אשירו!"
"לילה טוב!" השיב לה אשירו בחיוך קורן, ורק עכשיו יכל להרגיש
את האבן הגדולה יורדת מעל ליבו. כל כך קל היה לו עכשיו להבין
את דבריהם של רייג'ין וסקרמורי...
'סקרמורי!' נזכר לפתע אשירו, 'הוא עדיין לא חזר... בדרך כלל
הוא חוזר מהר מאוד!'
בלי לחשוב הרבה, כבר היה בדרכו החוצה, לעבר הגבעות בהן היה
רגיל סקרמורי לצוד את קורבן הדם שלו.
השמיים היו כהים ומעוננים, מסתירים את ארבעת הירחים שזהרו דרכם
באור אפל ומסתורי. הגבעות היו שוממות וקודרות למראה, כשהעשב
המכסה אותן נראה כגלי קטיפה שחורה הנעה ברוח המתגברת.
אשירו צעד עוד ועוד אל תוך גבעות העשב, שכבר החלו להתיישר ככל
שהתרחקו מן העמק. אשירו כבר כמעט וחזר לאחור, אך דמות כהה בין
הגבעות תפסה את תשומת ליבו.
"סקרמורי?... סקרמורי!!!" קרא אשירו אל הערפד, שהיה עסוק
בלגרור דבר מה על הקרקע.
"ה... הא?" הרים הערפד את עיניו הכחולות אל אשירו בפליאה, מנתק
את אחיזתו בקורבן שגרר עמו, מפיל את הגופה הדוממת ומכוסת הדם
אל העשב המרשרש.
"אשירו... מה אתה עושה כאן?" הביט בו סקרמורי באי-הבנה.
"סקרמורי, אני... הגעתי להחלטה." אמר אשירו כשהוא מתקרב אליו,
מנסה להתעלם ככל האפשר מגופת בן-האנוש שרבצה על האדמה ביניהם,
"ואני סבור שזה די ישמח אותך..."

"...אתה מחזיר לכולם את הזכרונות שלהם???" קרא סקרמורי בהפתעה,
"זה נהדר, אשירו! אני שמח שזה מה שהחלטת!"
"רייג'ין בוודאי תאהב את זה..." מלמל אשירו במבוכה כשסקרמורי
קפץ עליו וחיבק אותו באושר. הוא לא יכל להכחיש שהתגעגע למגע
הזה...
"בוא נלך לספר לה! עכשיו!" משך סקרמורי בידו של אשירו
בהתרגשות, "קדימה!!!"
"מה קרה לך, בשעה מאוחרת כל כך?!" הופתע אשירו, אך סקרמורי
חייך אליו בערמומיות וענה: "תיכף גם תגיד לי שכדאי שנלך לישון
עכשיו, ונטפל בהכל מחר בבוקר עם ראש צלול..."
"אתה יודע מה..." גיחך אשירו לפתע, "...אולי כדאי שנעשה את הכל
עכשיו. מחר בבוקר, כשאהיה בראש צלול, אני עלול לקחת בחזרה את
מילותי ולהחליט שלא לעשות זאת..."
"החלטה נבונה!" צחק סקרמורי, ושניהם כבר החלו לרוץ בהתלהבות
לעבר העיר השקועה בשינה... אולי פרט לאלפית ובת-אנוש מסוימות.
"רייג'ין, נוריקו!" נדהם אשירו משראה את שתי ידידותיו ערות,
ומחכות להם בכניסה אל העיר, "למה אתן ערות בשעה כזאת?!"
"חיכינו לך, אשירו," חייכה רייג'ין והשתחוותה בפניו, "לא
יכולנו לדחות את החלטתך למחר בבוקר."
"כך בדיוק אנחנו חשבנו," השיב סקרמורי בחיוך.
"אשירו, בוא איתי ועם נוריקו. מצאנו מקום שממנו תוכל להפיץ את
הקסם שלך על פני כל העיר בבת אחת..." רייג'ין כבר החלה ללכת
בעקבות נוריקו, "...אם תעמוד בכך, כמובן."
"את מטילה ספק ביכולות שלי, רייג'ין?" חייך אשירו ברוגע,
ורייג'ין השיבה לו אף היא בשלוות נפש - "...אף לא לרגע."
"קדימה, חבר'ה! יש לנו קסם לבצע כאן!" קראה להם נוריקו מקצה
הרחוב, והשלושה מיהרו לרוץ בעקבותיה דרך הסמטאות, לעבר בניין
נטוש שעמד בדיוק במרכז העיר, אל מול נהר ג'ינג-ג'יאנג. הבניין,
בית-דירות ישן המתנשא לגובה של שלוש קומות מעל האדמה, השקיף על
העיר כולה - משם אכן יכל להגיע כל קסם לעבר כל פינה וסדק
בעיר.
רייג'ין הורתה לסקרמורי להישאר למטה בזמן שהיא ונוריקו יטפסו
עם אשירו אל גג הבניין, משם יפיץ אשירו את קסמו על פני
ג'ינג-ג'יאנג כולה.
אשירו רץ במעלה המדרגות כשנוריקו ורייג'ין בעקבותיו. מעולם לא
היה נחוש יותר בדעתו - כנראה רצה כבר לסיים את כל העניין, לפני
שיתחרט על כך... הוא ידע שזה יעשה טוב לאנשים, מכשיקומו בבוקר
וייזכרו בכל אותם דברים נפלאים שכמעט הספיקו לשכוח. הוא הבין
שזה היה הדבר הנכון לעשות.
...אז למה, בתוך ליבו הרגיש אשירו שמשהו לא בסדר עם כל זה?
הוא יצא אל המרפסת של אחת הדירות בקומה העליונה, ומשם טיפס על
המרזב לעבר הגג הקריר.
"קדימה," חייכה לעברו רייג'ין כשעלתה אל הגג, "...בוא נסיים עם
זה."
אשירו הנהן בהסכמה.
"אתה לא מפחד, נכון אשירו?" קרצה לעברו נוריקו בשובבות.
"מהקסם? לאאא..." גיחך אשירו, "...אני רק מפחד מהתוצאות."
ובלי להוסיף במילים, פרש את זרועותיו לצדדים והחל לדקלם את
הלחש, אשר נאמר בשפה האלפית אותה רק הוא ורייג'ין יכלו להבין.
נוריקו הביטה המומה בקסם המתבצע לנגד עיניה - כפות ידיו של
אשירו זהרו באור כחלחל, אשר הלך והתחזק ככל שהמשיך אשירו לעצום
את עיניו ולחזור על מילות לחש הקסם.
ענני גשם שחורים כלילה החלו לרחף לכיוונם, מכסים את השמיים
בעודם ממטירים טיפות חדות וקרות אל האדמה. הטפטוף הפך לגשם,
וזה הפך לסערה, כשרעמים מרעידים את קירות הבתים בעוצמתם וברקים
לבנים מצטרפים בכוחם אל קסמו של אשירו.
האור הקורן מידיו של אשירו הפך ללבן, בעודו פורץ ממנו ומאיר כל
סדק בג'ינג-ג'יאנג השקועה בתרדמה. נוריקו ורייג'ין נאחזו זו
בזו, משתדלות לשמור על עצמן יציבות נוכח האנרגיה העצומה שתקפה
את המקום כסופת-ענק, ואיימה להפילן מן הגג.
האור נפסק בפתאומיות, ואשירו התמוטט בתשישות אל זרועותיה של
רייג'ין.
"אשירו!!!" נבהלה נוריקו, אך רייג'ין חייכה והרגיעה אותה: "הכל
בסדר, נוריקו. הוא רק חלש מעט, זה הכל."
"...את חושבת שהקסם עבד?" שאלה נוריקו בסקרנות, אך רייג'ין לא
ידעה מה להשיב לה.
"רק המחר יגיד..." לחשה רייג'ין, "...בואי נחזור הביתה,
נוריקו. העבודה כאן הסתיימה להיום."

"...אשירו?" לחש סקרמורי בדאגה, "אתה בסדר?"
"סקרמורי..." אשירו פקח את עיניו התשושות והביט סביבו. הוא היה
בבית, והשמש האירה חלושות מבעד לעננים שבחוץ.
"...כמה זמן ישנתי?"
"יותר מדי." צחק סקרמורי, "אבל יחסית אליך זה נורמלי, לא?"
"אני באמת ישן המון..." חייך אשירו במבוכה. ראשו הסתחרר כשניסה
להתיישב במקומו, ולבסוף מצא את עצמו נופל לידיו של סקרמורי.
"לאט לאט! אתה לא רוצה להתעלף לי שוב, נכון?"
"...סקרמורי, אני חייב שתגיד לי משהו," לחש אשירו בהבעה רצינית
ביותר.
"מה?..." סקרמורי מצמץ בבלבול.
"הקסם שניסיתי לעשות..." אמר אשירו בשקט, "הוא עבד? אנשים
קיבלו בחזרה את הזכרונות שלהם?..."
"אני לא יודע לגבי אחרים, אבל..." השיב סקרמורי בחיוך עצוב
מעט, "...הזכרונות שלי בהחלט חזרו לעצמם."
"א... אתה רציני?!" נדהם אשירו, "במה נזכרת?"
"אה, כל מיני דברים..." מלמל סקרמורי והסמיק מעט, "...זה לא
חשוב במיוחד. בטח לאחרים יש דברים נוראיים יותר לזכור."
"אני לא מאמין... למה עשיתי את זה?!..." אשירו כבר היה קרוב
לדמעות, אך סקרמורי ניסה לחייך לעברו בעידוד כשאמר: "...אשירו,
אל תתחרט על מה שעשית. זה היה דבר טוב לעשות."
"אבל אתה אמרת בעצמך שיש לך זכרונות רעים!!!" קרא אשירו
בתסכול.
"בין השאר, כן," ענה סקרמורי, "...אבל קיבלתי בחזרה גם את
הזכרונות הטובים. אני לא מתחרט על שנתתי לך לעשות את זה, אשירו
- אל תתחרט על זה בעצמך."
אשירו השתתק ונעץ את מבטו ברצפה.
"בוא," לקח סקרמורי את ידו, "נלך לחפש אנשים. אולי לאחרים יהיו
דברים יותר טובים לומר לך."
"אשירו! התעוררת!" קראה אליו נוריקו מכשראתה אותו ואת סקרמורי
מתקרבים אל הנהר, על גדתו ישבו אנשי ג'ינג-ג'יאנג
חבורות-חבורות, מספרים את סיפוריהם שעלו בזכרונם רק הבוקר,
בדרך מסתורית ביותר.
אשירו קרב אל רייג'ין, שישבה לבדה על מעקה גשר-הטאטאמי (אשירו
החל לכנותו כך מאז גילה את הבית היפני שחזיתו פנתה לעבר הנהר),
שקועה במחשבותיה.
"...כולם נזכרו במה שקרה להם לפני שהגיעו לכאן," מלמלה רייג'ין
בשקט, "אפילו יוטה..."
"כלומר... זה היה רעיון גרוע, נכון?..." פניו של אשירו קדרו
לפתע.
"אל תאשים את עצמך. זה היה רעיון שלי," ניסתה רייג'ין לעודד
אותו, "...ואני לא בטוחה שיש מישהו כאן שמתחרט על כך שקיבל את
הזכרונות שלו."
"אשירו! אשירו!!!" נשמעה קריאה מאחת הקבוצות הרועשות יותר,
"בוא הנה!"
היה זה קולו של ג'יגוקו, ולמרות שלא נשמע כועס כלל, חשש אשירו
להתקרב לשם.
"...רייג'ין סיפרה לנו על מה שעשית," חייך ג'יגוקו בהכרת-תודה,
"אני מודה לך על כך."
"למה?..." הופתע אשירו.
"אם לא היית מבצע את הקסם, לעולם לא היינו נזכרים במה שעברנו
יחד..." ג'יגוקו הביט באנדראינה, שלתדהמתו של אשירו, החזירה
חיוך עדין אל ג'יגוקו, מלווה בסומק קל.
"אז... אתם...?" התבלבל אשירו מתגובתה של אנדראינה, ולא ידע
בעיניו של מי להביט כדי למצוא תשובה לכך.
"...זה סיפור ארוך, אשירו," חייכה אנדראינה כשהיא מתקרבת אליהם
ואוחזת בידו של ג'יגוקו, "אבל השורה התחתונה היא שאנחנו אוהבים
אחד את השניה, עמוק בפנים, ורק אתה עזרת לנו להיזכר בזאת."
ולמרבה תדהמתו של אשירו, הצמידה אנדראינה נשיקה ללחיו.
תמיד הכיר אותה כחסרת-סבלנות ותוקפנית, וזאת הייתה הפעם
הראשונה בה באמת הכירה תודה למישהו.
"אתה זה שעזר לכולנו להיזכר בהכל?!" ניגש אליו האל הבלונדיני
בשם מרקורי, "וואו, אני חייב לך כזאת תודה ענקית!!! אני לא
יודע איך שרדתי בלי להיזכר שאני ודיוניסוס ביחד!"
בן-רגע הוקף אשירו בעשרות הכרות-תודה, נשיקות וחיבוקים, חלקם
גם מאנשים שכלל לא הכיר. לכל אחד היו דברים רעים בהם נזכר, אך
כפי שאמרה רייג'ין - זכרונותיו הטובים כיפרו על אלו הרעים,
והביאו הרבה שמחה ואושר לכולם.
בפעם הראשונה מאז העלה בכלל את רעיון החזרת הזכרונות, הרגיש
אשירו כי באמת עשה משהו טוב למען האחרים - ותחושה זאת הייתה
שווה את הכל...

בנקודה רחוקה מעט משם, קרבה דמות לבושה שחורים לעבר רייג'ין.
"אני מצטער..." נשמעה לחישה מאחוריה, בקולו של יוטה. רייג'ין
לא העיזה להסתובב לעברו ולהביט בעיניו.
יד מהססת נגעה בכתפה של רייג'ין, ידו מחודדת-הציפורניים של
יוטה, שניסה ללטף, להרגיע... גם אם ידע שכל מה שיעשה לא יעזור
כעת.
הוא זכר עכשיו מה עשה, והבין את תגובותיה של רייג'ין היטב. הוא
לא יכל להאשים אותה.
"בבקשה... עזוב אותי," לחשה רייג'ין בקול רועד מעט, ונרתעה
ממגעו הקריר.
יוטה ציית בדממה, ועיניו נעצבו. גם לב של קרח מסוגל להישבר.

פרק 5 - פסטיבל האביב הלבן

פסטיבל "באי-צ'ון" ("אביב לבן" בשפה הסינית), אותו תכננו
אנדראינה ורייג'ין זמן רב כל כך, נקבע לשעת השקיעה בעוד שלושה
ימים - שלושה ימים בהם יטרחו הבנות על ההכנות לפסטיבל, אשר
יתקיים לאורך הרחוב הראשי, משני צידי הנהר.
בעזרתם הנדיבה של אמאיה, ג'יגוקו, סקרמורי ואשירו, הוקמו
דוכנים על שתי גדות הנהר, אשר מיום ליום קיבלו צורה מוגדרת
יותר.
פנסים סיניים זעירים בצבעי לבן וורוד הועלו ממעמקי המרתפים של
העיר (שם שמרו רייג'ין ואנדראינה את כל מה שאספו והכינו לכבוד
הפסטיבל) כשחלקם מקובעים על קצות גדות הנהר והגשרים, וחלקם
מקשטים את גגוני הבד של הדוכנים או נתלים על קירות הבתים
מבחוץ. מכשהודלקו, הבחינו רייג'ין ואנדראינה כי אורם של הפנסים
מאיר מבעד להדפסי הפרחים שעל הנייר, ויוצר כך צלליות ורודות של
פרחי סאקורה על המדרכה.
שלל המניפות, המסיכות ושאר דברי-השעשוע שיצרו השתיים במו ידיהן
לכבוד "באי-צ'ון", הועלו אף הם מן המרתפים והובלו אחר כבוד אל
מקומם בדוכנים.
בבוקר יום הפסטיבל, התבקשו כל אנשי העיר שלא לגשת אל המקום,
כדי לפנות את הדרך לחבורתה של רייג'ין אשר התרוצצה לכאן ולשם,
כל אחד מהבנים נושא בידיו ארגזים או קישוטים ועוזר לסיים את
הקמת הדוכנים, ואילו רייג'ין ושאר הבנות עובדות במטבח האכסניה
של אמאיה, מכינות את מלאי האוכל והממתקים המיועדים לערב
הפסטיבל, כשאפילו ג'ולרי וג'ן התנדבו לעזור בבישול.
רייג'ין עצמה עברה מפעם לפעם ברחוב הראשי, בין אם לעקוב אחר
סיומי העבודה ובין אם כדי להביא מצרכים נוספים מן החנויות
הנטושות, ולא יכלה שלא לחייך למראה ההפקה שהקימה בשיתוף עם
אנדראינה. אכן תהיה זו הפתעה נעימה לכל אותם הטיפוסים החדשים,
אשר רק חיכו להזדמנות להשתלב בעיר. פסטיבל "באי-צ'ון" נועד
בדיוק בשביל זה, חשבה רייג'ין. אין כמו קצת מוזיקה, ריקודים
ואוכל טוב כדי "לשבור את הקרח" בין אנשים.
על תפקיד הנגינה הופקדו נאוקו ומיקאמי, אשר ניגנו על שאמיסן,
וקוטורו, בחור חדש שהגיע לעיר (ונראה כי הכיר את אנדראינה,
ג'יגוקו, הוקוטו וחברותיה, לאחר שנזכרו כולם כי פעם למדו באותו
בית הספר למיסטיקה) לקח את הפיקוד על התוף היפני הגדול, שמצא
באחד המרתפים.
דיוניסוס, אשר הציג עצמו כאל היין, הבטיח לרייג'ין שעד הערב
יסיים להכין את חביות היין לפסטיבל, ועוד הוסיף, כי אין דבר
שתורם יותר למצב-רוח טוב מאשר יין משובח...
משחזרה רייג'ין בראשה על כל מה שרצתה לארגן לקראת הפסטיבל,
נוכחה לדעת שדבר לא חסר - כל ההכנות התקדמו נפלא, ועד
אחר-הצהריים הסתיימה העבודה. בהחלפת משמרות על אזור הפסטיבל,
התפזרו רייג'ין וחבריה לבתיהם כשהם מתכוננים בעצמם לקראת
הפסטיבל הגדול. יוקטות אביביות בהקו מרחוק לאור השקיעה העמום,
מכשהתקרבו כולם אל אזור הפסטיבל בהתרגשות והתלהבות שרייג'ין
טרם ראתה כמוה.
שרשרות הפנסים הסיניים הודלקו בזה אחר זה, וצלילים ראשונים של
מוזיקה עדינה נשמעו מכיוון השאמיסנים, על מיתריהם פורטות
מיקאמי ונאוקו בריכוז רב, ועם זאת חיוך קל על שפתיהן. כולם
חיכו בציפיה והתרגשות רבה כל כך לכבוד הפסטיבל, עד ששלושה ימים
נדמו להם כנצח...
"ברוכים הבאים לפסטיבל "באי-צ'ון"! שיהיה לכם ערב נהדר!" חייכה
רייג'ין לכל אחד שנכנס אל אזור הפסטיבל, כשלפתע נמוג חיוכה
והתחלף בצמרמורת קרירה בגבה, פניה מחווירות למראה היוקאי
צהוב-העיניים שהתקרב לעברה, לבוש ביוקטה שחורה כלילה.
מבלי מילים, חלפה לידו רייג'ין כרוח, מנסה בכוח להתעלם
מנוכחותו. כמעט יכלה לשמוע את תשובתו המתקרבת, כשלשמחתה תפסה
אותה אמאיה, לבושת יוקטה סגולה-ורודה בדוגמא של פרחי סאקורה,
בידה וקראה לה לבוא לרקוד עמה ברחבה שמול הגשר הדרומי, שם כבר
החל קוטורו לתופף ולהזמין את כולם לרקוד לקצב המוזיקה.
רייג'ין נענתה להזמנה, משתדלת להתרחק עד כמה שאפשר מיוטה. היא
ידעה כי הוא רוצה לדבר עמה, ולמען האמת, הייתה זו הפעם הראשונה
בה סירבה רייג'ין לדבר עם מישהו, למרות שידעה, כי לא תוכל
להמשיך להתחמק ממנו לנצח.

מיואש, נשען יוטה אל אחד מעמודיו של דוכן, שקוע במחשבות.
הוא לא ידע, בעצם, מה להגיד לרייג'ין. מה עוד יש לומר? הוא רצח
אותה במו ידיו, צפה בה גוססת מולו, אדיש לייסוריה... האם אהב
אותה באמת עד כדי סאדיזם?
מחשבה זו העלתה בו צמרמורת.
"יוטה, למה אתה נראה כאחד שלא נהנה בפסטיבל?" קרב אליו ג'יגוקו
בחיוך מעודד, לבוש יוקטה אדומה עם דוגמת דרקון, כשאנדראינה
צמודה אליו, לבושה ביוקטה סגולה-בהירה שלה עיטורים כחולים, אשר
תאמו את גוון עיניה.
"אתה יודע את הסיפור, ג'יגוקו..." נאנח יוטה בייאוש, "...תגיד
בעצמך למה לי להנות."
"...לא שאני תומכת במיוחד בעניין בין שניכם," פנתה אליו
אנדראינה, "במיוחד אחרי שנזכרתי במה שעשית לה, חתיכת... אהם...
בכל מקרה, אני עדיין חושבת שאתה צריך לתפוס איזה דיבור איתה,
וכמה שיותר מהר, יותר טוב."
"קל לך לדבר..." השיב לה יוטה בעוקצנות.
"נה, נה! אנחנו לא אמורים לריב באמצע הפסטיבל, חבר'ה!" הרגיע
ג'יגוקו את הרוחות, "...אנדי צודקת, יוטה. אתה צריך לעשות הכל
כדי להשלים איתה."
"אתה אוהב אותה, אחרי הכל..." הוסיפה אנדראינה, "...נכון?"
"...כן." השיב יוטה בשקט, "אני אוהב אותה יותר מכל דבר אחר."
"תשמע, היא הלכה לרקוד עם אמאיה כרגע. אני מציע שתלך לשם, ולא
משנה איך היא תגיב - קח אותה למקום שקט ודבר איתה," אמר
ג'יגוקו, "...ואל תתייאש עד שהיא תבין שכל עניין הרצח הזה,
נורא ככל שיהיה, כבר מאחוריכם."
יוטה הביט בג'יגוקו במבט צהוב ונדהם מתבונתו של הסייבורג.
"אם אני מבין נכון את השותפה שלי, גם היא אוהבת אותך, יוטה,"
כעת דיבר ג'יגוקו קצת יותר בשקט, "וכשאוהבים, נפגעים יותר
בקלות - אבל קל יותר לסלוח."
יוטה פלט גיחוך קל למשמע הקשקוש על אהבה וסליחות, אך הנהן
בראשו, למרות שלא האמין בדבריו של ג'יגוקו כעת.
"...לך אליה," חייך ג'יגוקו, כשטפח על כתפו של היוקאי בעידוד.
יוטה חייך קלות, וכבר פנה לעבר רחבת הריקודים, אך עצר לרגע
ואמר אל ג'יגוקו: "תודה, ג'יגוקו."
"אין בעיה!" קרן ג'יגוקו באושר. לשמוע "תודה" מיוטה אכן היה
מחזה נדיר...

"רייג'ין," תפס יוטה את זרועה של האלפית בעדינות כשמצא אותה
לבסוף ברחבת הריקודים, "אני צריך לדבר איתך."
רייג'ין לא השיבה דבר, וכל שעשתה היה להימנע ממבטו הצהוב
והחודר של היוקאי.
"בבקשה..." קולו של יוטה התרכך מעט, ורייג'ין הבינה באותו רגע
שלא תוכל להתחמק עוד. עליה לסיים זאת אחת ולתמיד.
"...אמאיה, חכי לי כאן," פנתה אל חברתה הקנדרית, "אני כבר
חוזרת."
"לאן זה, רייג'ין?" הופתעה אמאיה, אך לא זכתה לתשובה.
רייג'ין הלכה בעקבות יוטה, ידו אוחזת בידה העדינה ומובילה אותה
לעבר הגשר, אשר קשתות של פנסים וענפי סאקורה מן העמק נתלו
מעליו, יוצרים סככה מעוגלת של פריחה לבנה, שתאמה את שם
הפסטיבל.
כאן הניח יוטה לידה של רייג'ין, והיא בתגובה ניצלה זאת כדי
להתרחק ממנו מעט.
"רייג'..." יוטה הרים אליה את עיניו הצהובות, ששמץ של עצב נראה
בהן, "...אני יודע שאף סליחה שבעולם לא תכפר על מה שעשיתי."
"אני שמחה שהגעת למסקנה הזאת," השיבה רייג'ין בקור-רוח, שוב
מאחורי חומותיה ומסיכות הגאווה שלה.
"גם אם אינך מתכוונת לסלוח, רייג'ין... אני רוצה שתדעי משהו.
ואני אדבר איתך בכנות עכשיו..." התקרב אליה יוטה בהיסוס, פניו
החיוורים מסמיקים, "...לפני שהתכוונתי להרוג אותך, הייתה לי
כוונה אחת - למנוע מאחרים להיות איתך, כדי שלא אצטרך לראות
מישהו אחר זוכה באהבתך. את חייבת להבין, רייג' - עשיתי זאת
מתוך קנאה בלבד. עוד לא הספקתי לחוש כלפיך רגשות אמיתיים של...
אהבה..."
רייג'ין שתקה כל העת, מאזינה לדבריו בדממה וסבלנות, כדי שתוכל
להסתלק משם כמה שיותר מהר.
"אבל כשאיבדנו שנינו את הזכרונות שלנו, קרה משהו אחר," המשיך
יוטה בדבריו, מרגיש כעת את ליבו דופק במהירות בחזהו, "...למדתי
להכיר אותך, לא כפי שהיית פעם, אלפית מהכפר הסמוך שמעולם לא
התקרבה אל יוקאים כמוני, שתמיד שמרה על כבודה וגאוותה בתור בת
המנהיג. לא, רייג'ין, אז לא הכרתי אותך באמת.
"...כשפגשתי אותך לראשונה, כאן בג'ינג-ג'יאנג, לא נרתעת ממני.
האמנת כי גם יוקאים הם בדיוק כמוך, כי לא זכרת איך התייחסת
אליהם כשהיית עוד בכפר האלפים. אז, בעצם, קיבלתי הזדמנות שניה
בלי לדעת - הזדמנות שניה להכיר אותך, לדבר איתך בגובה העיניים,
להבין שמישהי כמוך... ראויה לאהבת אמת."
בנקודה זו נפרצה חומתה של רייג'ין, אולם היא לא נשברה, ולמרות
שהחלה להסמיק מעט, שמרה על ארשת פנים אדישה יחסית בעוד היא
מקשיבה בשקט לדבריו של יוטה.
"...את זוכרת שהתעלפתי, ואת עזרת לי לעמוד שוב על רגלי, ונשארת
לידי כל הלילה?..." חייך יוטה את חיוכו הכן והנדיר, "כשפקחתי
את העיניים בבוקר וראיתי אותך שוכבת מעלי, נזכרתי כמה היית
טובה אלי למרות שלא החזרתי לך יחס אפילו פעם אחת... ורציתי
להחזיר לך תודה, רייג'ין, באמת שרציתי - אבל מעולם לא עשיתי
דבר כזה לפני כן. פחדתי להודות שאני זקוק לך, בעצם..."
"אז עכשיו אתה כבר לא מפחד?" שאלה רייג'ין לפתע, "כי כרגע בעצם
הודית בכך..."
"...נכון, רייג'ין," חייך יוטה משראה כי רייג'ין מבינה את
דבריו, "אני כבר לא מפחד מלהודות באמת."
"אז... זה הכל? בשביל זה גררת אותי לכאן?" שאלה רייג'ין, פגועה
מעט - "...רק כדי שתוכל להרגיש שלם עם עצמך?"
"...למען האמת, כן," השיב יוטה, "אבל זה לא כל מה שרציתי להגיד
לך."
"אין לי את כל הערב, יוטה," ענתה רייג'ין בחוסר-סבלנות קל,
"...אם זה לא דחוף, אפשר לדבר על זה מחר, או..."
"אני לא חושב שאוכל לומר לך את זה מחר, רייג'."
יוטה התקרב לעברה, ואחז בידה כמו כדי לוודא שלא תתרחק שוב.
"...מה שבאמת רציתי לומר לך," לחש יוטה באוזנה המחודדת, פניו
מסמיקים עוד יותר, "...זה שאני אוהב אותך, רייג'ין... והפעם
אני מתכוון לזה באמת."
רייג'ין שתקה, המומה ומסמיקה לחלוטין. גלי חום החלו לעלות
בגופה, כשכל חומותיה נשברו, בפעם השנייה בנוכחותו של יוטה.
ידה קרבה אל פניו הלוהטים של היוקאי, מעבירה עליהם את אצבעותיה
בעדינות.
"יוטה..." לחשה רייג'ין, "אני... אני לא יכולה... אני לא
מסוגלת ל... אחרי כל מה ש..."
"רייג'ין, אני לא אומר לך מה להגיד או לעשות בקשר לזה," אמר
יוטה בשקט, "...רק רציתי שתדעי שזה מה שאני באמת מרגיש כלפיך.
אם תחליטי לברוח לאחור ברגע זה, ולא לדבר איתי יותר - אני אבין
זאת. והפעם..."
יוטה ליטף את פניה של רייג'ין ברכות, נזהר שלא להרתיע אותה
ממנו.
"...הפעם לא אפגע בך עוד, לעולם."
רייג'ין הרימה אליו את עיניה הסגולות-כחולות הנוצצות מדמעות,
כשנצמדה אליו, לתדהמתו הרבה, לוכדת את עצמה בין זרועותיו ללא
כל פחד.
"אני יודעת שלא תפגע בי," לחשה בחיוך, "...אחרי כל מה שעברתי
כאן איתך, אני אבטח בך תמיד...
"גם אני... אוהבת אותך."
שפתיים רכות ומתוקות הוצמדו אל פיו של יוטה הנדהם, אשר סוף סוף
זכה לחבק בין זרועותיו את האלפית אותה אהב זמן רב כל כך, ולנשק
את שפתיה...
"זיקוקים, חבר'ה!!! כולם לרחבה! יש זיקוקים!!!" נשמעה צעקתו
הנרגשת של סקרמורי מבחוץ, ולאחריה גל של קריאות התלהבות,
וקולות פיצוץ של זיקוקי-די-נור, אותם מצאה אנדראינה באחד
המרתפים, ושמרה אותם לרגע השיא של הפסטיבל.
"שנצא החוצה?" שאל יוטה את רייג'ין הסמוקה, שעדיין הייתה חבוקה
בזרועותיו.
"...אי אפשר להפסיד את הזיקוקים של אנדי, נכון?" חייכה רייג'ין
וצחקה, כשהיא נושקת ליוטה שנית, מעלה צחוק גם על שפתיו.

גם כשהתרוקנו שמי הלילה מאותם פרחי-ענק צבעוניים ונוצצים, אשר
האירו את העיר כולה, המשיכה חגיגת הפסטיבל אל תוך השעות הקטנות
של הלילה.
אך מכשפרשו הנגנים אל מיטותיהם, החליטו כולם שהגיע הזמן ללכת
הביתה.
שיכורים מיין וריקודים, פנו אנשי ג'ינג-ג'יאנג אל הרחובות
והסמטאות, עדיין מזמזמים את מנגינות הפסטיבל וטעם היאקיטורי
והטאקויאקי החמים עוד בפיהם.
מכשהתפזר הקהל, מצאה רייג'ין את ג'יגוקו ואנדראינה, וניצלה את
ההזדמנות לספר לג'יגוקו שהלילה יוטה יישן בביתם.
"בסדר גמור, רייג'ין..." חייך ג'יגוקו בתשישות, "...ממילא
התכוונתי ללכת לישון אצל אנדי."
אנדראינה צחקקה והסמיקה במבוכה.
"תהנו לכם," חייכה רייג'ין, "ושיהיה לכם אביב נפלא!"
"...אני בטוח שהאביב הזה יהיה נפלא." אמר ג'יגוקו כשהביט בחיוך
לעבר אנדראינה, אשר נתלתה על זרועו מרוב עייפות.
"רייג'ין!" הגיע אשירו מאחוריה, "כל הפסטיבל חיפשתי אותך!"
"למה, אשירו? משהו לא בסדר?" שאלה רייג'ין בדאגה.
"הכל מצוין, רייג'ין... זה בדיוק מה שרציתי לומר לך," חייך
אשירו בסיפוק, "...הכל הלך פשוט נפלא. הפסטיבל, הקסם... פשוט
הכל...!"
"הכל באמת הסתדר נהדר," חייכה רייג'ין, והביטה ביוטה בעיניים
נוצצות, "נכון, יוטה?"
ובפעם הראשונה בחייו, ראה אשירו את חיוכו האמיתי של יוטה,
שהימם אותו לרגע, אבל אז תפס מה קרה במהלך הפסטיבל, וחיוך
התפרש על פניו.
"טוב, אני וסקרמורי הולכים הביתה. יש לנו כמה דברים
להשלים...!" צחקק אשירו כשסומק מתפשט על פניו, ודילג לעבר
סקרמורי שחיכה לו ליד אחד הדוכנים הריקים.
"אני סבורה שגם לנו יש "כמה דברים" להשלים..." חייכה רייג'ין
הסמוקה כשהיא כורכת את זרועותיה סביב צווארו של יוטה, מצמידה
נשיקה ארוכה ומלטפת אל שפתיו.

לא הייתה דרך טובה יותר להתחיל את עונת האביב, מבחינתם של
רייג'ין וחבריה.
זכרונותיהם של כולם הפכו את ג'ינג-ג'יאנג למקום בו השתלבו
הזכרונות אלה באלה, אנשים בודדים התאחדו בקשרי חברות הדוקים
ואויבים ישנים הפכו לאוהבים. אך מה שאשירו וחבריו לא ידעו, הוא
שקסם הזיכרון שלו השפיע לא רק על ג'ינג-ג'יאנג - ענני הסערה
נשאו עימם את אנרגיות הקסם למקומות רחוקים, מחזירים לאנשים בכל
אותו עולם נטוש ומסתורי את זכרונות העבר, אם טובים ואם רעים.
בעתיד, אנשים חדשים אשר יגיעו לעיר, ישאו עמם את זכרונותיהם
כאילו מעולם לא איבדו אותם, פסטיבל האביב יהפוך למסורת
בג'ינג-ג'יאנג, אמאיה תחכה עוד זמן רב לחזרתו של אהובה טאנוסקה
ממסעו, ורייג'ין ויוטה... ובכן, בואו רק נאמר שהם "ישלימו" עוד
הרבה דברים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בחרתי שמות יפים
ושמחים לילדים
שלי: שלום
ותקווה. זה כי
לבעלי יש שם
עצוב: ישראל.

האישה הקטנה
והמצב הקיומי
העגום.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/4/05 14:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוטאקו אוסאמי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה