שיערו השחור והמתנופף חנק את נשימתי, לבי מיהר, דהר קדימה ללא
מעצורים. גופו השרירי הרתיע אותי תחילה אך אז התקדם לעברי
ונשימתי חזרה אלי. הנחתי ידי מול אפו המאורך של הסוס שרעמתו
מתנופפת ואזניו מופנות לעברי, קשובות לי. עיניו פקוחות ומלאות
לובן מדאגה, בוהות בי, בוחנות אותי, ואני כמו אזניו קפאתי
במקומי והאזנתי לכל תנועה שלו, לכל רחש, שלא יחליט להשוויץ
בעליונותו ובכוחו העצומים. אך הוא לא נע, רק עמד והסתכל עלי
ולאחר כמה שניות הביא את חוטמו אל ידי ושנינו נשמנו לרווחה
כאחד.
לפתע שמעתי קול צהלה מרחוק ועדר עצום שעט אל עבר הסוס, דהר
כלהקת ציפורים, עף לעברנו ואני דבוקה למקומי. העדר עצר מלכת,
הסוסים נעמדו דום מרחק צעדים בודדים ממני, עצרו מיד בתיאום
מוחלט כמו חיילים תחת פיקוד רודן. התרחקתי מהסוס שהיה נראה
כשליט העדר, הבטתי בהמוני הסוסים, הוא התבונן בי ושמתי לב כי
הלובן בעיניו נעלם ואזניו הפסיקו מהזדקרותן הקשובה.
הם לא נעו, אך הסוס התקרב אלי ומשך אפו לעברי כאילו ביקש שאניח
את ידי על אפו כמו קודם. לאט הרמתי ידי, שנראה היה כאילו הוא
מביט בה, ועשיתי כמבוקשו. נשמעה נשימת אנחה מאפו כשכופף את
צווארו כלפי מטה, כנראה לאות כניעה וכבוד, הוא הרים את ראשו
והזדקף. כל העדר התקרב לעברי, מוקפת כוח, מעצמת טבע, אזניים
מופנות אלי ועוקבות אחר כל תנועה ונשימה שלי, מאות אזניים, אך
שתיים בודדות נחות, שמוטות, רגועות. מוקפת ולידי מה שנראה
כחבר, אולי לא הייתי מוקפת כי אם נבחנת, אולי בחנו את הכבוד
שרכשתי להם, ליצורים האגדיים הללו, החופשיים, הפראיים, בעלי
החירות האין סופית שנלקחת מהם במהרה יחד עם ביתם.