בסופו של דבר עצרתי.
נכון, אז רצתי שנים...
ואז, כשהתחלתי, לא חשבתי שאעצור, האמת שלא חשבתי בכלל. מה
שבטוח, לא חשבתי שאני ארוץ כל כך הרבה.
בשיעורי ספורט לא היה לי יותר מדי כוח לרוץ. נכון, השתדלתי
לקבל מאה במרחקים השונים אבל זה לא שהתאמנתי אחרי הצהריים או
משהו, ואני גם לא הצלחתי לרוץ קופר עם ציון מאה.
אני יכולה לרוץ מהר למרחקים קצרים אבל מהר מאוד מתעייפת,
ונראה לי שזה בכלל לא קשור ספציפית לריצה, אני פשוט לא ממש
מתמידה בדברים כאלה, וגם באחרים. כבר חשבתי על זה (תוך כדי
הריצה) אין לי כוח רצון חזק מדי. אני ממלאת לעצמי את המוח
הרבה, אבל הכל מחשבות לא מעשים.
אז נחזור לנושא (כי ברחתי קצת) - כן, הריצה!
או.קיי., אז אחרי שעצרתי, האמת שלקח לי רבע שעה בערך להסדיר את
הנשימה (עמדתי עם ברכיים כפופות נשענת עליהם בשתי ידיי ובוהה
בשביל), בכל זאת רצתי שנים. ואז הגיע הרגע להזדקף, ככה לאט לאט
עשיתי את זה, במעין הרגשת רווחה כזו, עם אנחת הקלה מטורפת,
אפשר להבין - סוף סוף הפסקתי את הריצה הזו. עכשיו תתחיל
המנוחה?!
הרי רק לשם זה היה שווה להתעייף כל כך, כדי להתענג על המנוחה
שתגיע אחר כך ותוערך כל כך הרבה.
הזדקפתי והבטתי קדימה, הבטתי גם לצדדים, אימצתי חזק חזק את
העיניים, צבטתי את עצמי, סגרתי חזק את העיניים ופקחתי אותן,
אבל כלום לא עזר, התמונה לא השתנתה.
משלושת צדדיי היה פשוט - כלום.
העין שלי התחילה לקפוץ (קורה לי כשאני נורא עצבנית), הלב התחיל
לפעום מהר יותר, התחלתי להילחץ. אבל אז אמרתי לעצמי "רגע, יש
עוד כיוון אחד שלא בדקתי, אולי פשוט חלפתי על פני משהו והמשכתי
לרוץ עוד קצת..." הסתכלתי השמיימה (לפחות הם עוד היו במקום)
ומלמלתי "בבקשה אלוהים" (למרות שלא זכרתי אם אני מאמינה בכלל,
כי מזמן לא דיברתי אתו), ולאט לאט הסתובבתי לאחור, לכיוון ממנו
הגעתי.
לא עמדתי במה שראיתי - גם שם לא היה כלום.
האמת שאפילו לא היה שם שביל, אני חשבתי שרצתי לאורך שביל אבל
למעשה, לא היתה זו אלא אדמה חומה ומכוערת. והאדמה החומה
והמכוערת הזו הקיפה אותי עתה מכל הכיוונים.
דמעות היאוש החלו זולגות אל הקרקע ואני ניסיתי לאחוז באדמה
החומה כי בעצם היא היתה הדבר היחיד הוודאי שהיה לי.
לא הבנתי איך יכולתי לא לשים לב שאני רצה בשום מקום, שהתרחקתי
מהחברה כל כך שאני אפילו לא יודעת לאיזה כיוון להתחיל לחזור
(כל הכיוונים נראו בדיוק אותו דבר, וכיוון שגם לא היה שביל לא
יכולתי לדעת שרצתי בקו ישר).

לא היתה לי ברירה אלא לנסות להיזכר למה התחלתי לרוץ.
אני זוכרת שזה היה עוד כשהייתי בבית הספר.
אני זוכרת שהתחלתי לרוץ נורא מהר אז כנראה כעסתי, כנראה מאוד
כעסתי...
היו לי אז יותר מדי קולות בראש, גם כשהייתי עוצמת את העיניים
הייתי ממשיכה לשמוע אותם וגם לראות אותם וגם להרגיש אותם. וזה
כאב לי, ניסיתי לעשות משהו, אבל החברים לא עזרו, וחבר לא היה
ולא האמנתי שיהיה והתחלתי להרגיש שאני מתכווצת, שאני נבלעת...
מתמזגת עם הקירות, יותר מדי. נהיית בלתי נראית.
מה יכולתי לעשות?!
אז הגעתי לנקודת השבירה שלי, והתחלתי לרוץ, הנחתי שאני אעצור,
כי אין לי כוח לרוץ יותר מדי,
חשבתי שאני ארוץ עד שאתעייף ואז אשב ואבכה עד שאתעייף ואז
אמשיך בחיים הלא משביעי רצון שלי עד שאתעייף ושוב ארוץ ושוב
אבכה ואתעייף וחזור חלילה.

אז איך זה שהמשכתי לרוץ כל הרבה?
זה לא היה מתוכנן, במחשבה לאחור, לא היה לי כל כך רע...
ולא באמת רציתי להתרחק.

אני גם זוכרת את הצלצול של הפלאפון, מדי פעם הוא היה נשמע.
בהתחלה תדיר יותר אבל עם הימים שעברו הצלצולים פחתו וכשהוא
הפסיק לצלצל הוא פשוט התחיל להכביד אז נפטרתי ממנו. מעניין מי
זה היה?
למה לא עניתי...?
אולי היו מספיקים לתפוס אותי ביציאה מהעיר ואז הייתי רואה שיש
לי לאן לחזור.
אם היו תופסים אותי במרחק מה מהעיר הייתי יכולה לסובב את הראש
ולראות שיש משהו קטן לפחות שאפשר לחזור אליו.
אבל לא תפסו אותי ועכשיו אין חזרה.
ואם תהיה היא תהיה מקרית, ואני אחזור למקום לא מוכר ולא מכיר.

למה? למה התחלתי לרוץ?!
לא רצתי בגלל האנשים שסובבים אותי, אני מניחה שרצתי בגללי, לא
הייתי מספיק טובה בשביל עצמי, לא מספיק מושלמת, לא שלמה.
ועכשיו אני פה לבד עם עצמי.
עם האויב הכי גדול שלי.

אני חושבת שאולי כדאי שאני אמשיך לרוץ... אני אראה לאן אגיע
ואולי אגיע לחברה חדשה, אולי אפול מצוק.
אבל בינתיים אני ארוץ כי לא רצתי מספיק...
כי לא שכחתי למה התחלתי לרוץ...
כי אני עדיין לא מושלמת
ואני עדיין לא שלמה
עדיין רבה עם עצמי
עדיין יש לי אויבת.
אז אני ארוץ ולא אוותר, עד שאני אאבד את עצמי
עד שאני אשכח.

אני חייבת לשכוח מתישהו, כי אחרת -

סתם בזבזתי את זמני.