"עזה כמות אהבה"
              (שיר השירים ח, ו)


גשם קל החל לטפטף ברעפיו של הבית כשהתיישב לכתוב את צוואתם,
ליד שולחן עץ האלון הכבד בסלון הרחב. ישרא ומירה, אישתו השניה
והאחרונה. יכולים מכריו להעיד כי חי חייו בשקט ובצניעות, בצילו
של הבית העתיק הזה, שכבר שופץ ארבע פעמים מאז ילדותו. כל בניו
ובנותיה, נכדיו ונינותיה ראו אותם בארוחת יום ההולדת השמונים
שלו, שליו ומאושר לצידה של מירה, הצעירה ממנו בארבע שנים. בתום
הערב, כשאחרון הילדים הלכו ומירה התרווחה בכורסת הזמש האדום
בקצה הימני של הסלון, קם ישרא ולקח ספר מהספרייה החומה לצד דלת
הכניסה וצעד לעברה. הספר היה אלבום תמונות שאהבו להסתכל בו
מידי פעם כשהתעורר בהם דחף נוסטלגי. מירה הייתה מעירה פה ושם
על הרקע שמאחורי התמונות וישרא היה מהנהן קלות בראשו לאות
הסכמה. אחת התמונות הייתה עוד מצעירותם, זמן קצר לאחר שהתחתנו
וארבע שנים לאחר מות אישתו הראשונה מגידול ממאיר בראשה. אותה
תמונה הייתה גורמת לו להרגיש חום בעורפו ובמורד שידרתו גם
עכשיו, לאחר כל כך הרבה זמן. הוא לא דיבר מלבד מילים מועטות
אשר סיפקו למירה כל שהייתה צריכה לשמוע באותם רגעי נוסטלגיה.
לאחר שלושה לילות החל הגשם לטפטף. ישרא ידע שהגיעה השעה,
והעדיף לומר למירה על החלטתו. מירה התיישבה ליד שולחן עץ האלון
הכבד ותופפה עם ידה פעמיים על הכסא לימינה. ישרא הסתכל סביבו
כמו נפרד מהכל והניח שתי טבליות כחולות על השולחן, לצד כד מים
ושתי כוסות זכוכית מעוטרת, דף כתיבה ועט נובע, והתיישב לצידה.
שלף אז מכיס חלוקו תמונה מאובקת שדמתה מאד לתמונה סמוך לחתונתם
ובה הופיע גבר נאה לצידה של אשה מחייכת. הוא הניח את התמונה
לפניהם, ביניהם. האור מהנברשת הטיל ברק לבן על הגבר והותיר את
האשה לבדה, מחייכת ודוממה. אצבעו נגעה ורטטה קלות במרכז גופה
של האשה בתמונה, קולו נשא ברוגע: "ארבע שנים נמשך סבלי וביום
מותה מתי אני. פגשתי אותך באותו יום. כל כך יפה וכל כך דומה.
נשבעתי שהאל הרחום סלח על עוונותי והשיב לי אותה, שלא אוותר
לבדי. שמונים שנים אני חיי, וחמישים איתך, מירה. אהבתי אותה גם
במותה ובחייך, אך לא אותך. תמיד היית היא בשבילי. תמיד."
מירה הזיזה קמעה את התמונה, בחנה אותה, הניחה את ידה משופעת
הקמטים עליה ואז על פניו, וחייכה חיוך עדין וחרישי.
"אני יודעת." אמרה ולקחה את הטבלית הכחולה לפיה.