עת ערביים
יושב אנוכי לכתוב.
כותב ומוחק, מוחק וכותב, מתלבט.
מה אכתוב?
האם אהיה די טוב?

לפתע, פרץ עז של מילים קולח על הנייר.
הדיו נשפכת כמים על הדף היבש כמדבר.
אותיות מתחברות למילים המתחברות למשפטים הנעשים פסקאות.
שורות מתחברות לשורות.
הנה, כתבתי מעט.
האם שטפתי אותך די, דפי?
האם הרוויתי די את צימאונך?

דפי ספוג, זעקתו נמוגה. משוחרר אני.
אינו צמא עוד הדף. שתה לרוויה.
כעת אוכל להתמסר למיטתי הפתיינית,
לעצי הירוק, לגברתי המסתתרת.