הקרב הסתיים. הם פסען בשורה, שורה ארוכה למדי, שבה הבריאים
המעטים לקחו איתם ותמכו בפצועים ובאלונקות ההרוגים. הפצועים
נשארו בבית החולים ההרוס למחצה, והם המשיכו לגרור את ההרוגים
לקברם. חמשת האנשים הבודדים ששרדו מתוך הארבעים, חפרו את קברם
של שלושים וחמישה האחרים,שהתמזל מזלם, ונפלו. הפצועים היו
מפלוגה אחרת, שהם לא הכירו לפניכן. החמישה הטילו את הגופות בזו
אחר זו אל תוך הקבר, וסתמו אותו באדמה הרוויה נוזלי גוף.

כאשר קברנו אותם, נשבענו שנישאר כולנו יחד. מי יכול היה לנחש
שכעבור יומיים אכרה קבר נוסף לארבעתם. הם נפגעו מאחת הפצצות
האחרונות, ואני, שהייתי בשירותים, ניצלתי בנס. הייתי היחיד
בבניין שלא נהרג. קברתי, בתהליך סיזיפי ומייאש, את כל הגופות
שהצלחתי למצוא. הרגשתי כאילו אני קובר חלקים מעצמי, מנשמתי,
ממחשבותיי. הרגשה שהרגשתי רק פעם אחת. אחר כך, כבר לא כל כך
התחברתי עם אנשים אחרים. אולי כי פחדתי להפגע שו, ואוליגם בגל
תחושה חולנית, שמי שבא במגע איתי, לא שורד. אני זה שהעלה את
הרעיון להצטרף להתקוממות בפני חברי הטוב ביותר.
אם לא הייתי סוחף אחרי, אולי הייתי מציל חיים. התייסרתי ימים
רבים. ואז השתלטה על מוחי אשמה חדשה. למה אני זה שחי? למה איש
מחברי, שהיו תאבי חיים הרבה יותר ממני, לא זכו בהם, ואילו אני,
המסורבל-חסר חן- לא מושלם שאני, נענשתי בעונש החיים?

בכי שקט, דמעות זולגות מעיני האיש היחיד שעוד נותר.

אני קיוויתי לארץ, למדינה, פיללתי להחלפת השילטון הנוכחי
שבראשו מטורף. רציתי מהפכה. לכותב הגורלות הומור שחור וחוש
ציני נהדר. רציתי מהפכה וקיבלתי אותה. אני היחיד שנשאר. המלחמה
חיסלה הכל. כאב. כאב. כאב. המילה הזו מהדהדת במוחי.
מה זו מלחמה...