אני מכבה את הטלוויזיה בעצבים. איזה מטומטמת הילדה הזאת,
עליסה, נו, ההיא מארץ הפלאות. איזה חלומות הזויים יש לה.
מעניין מה היא לקחה לפני שהיא נרדמה שם על גזע העץ...
אני מאד מקווה שהלילה אני אצליח להירדם כמו שצריך. נמאס לי כבר
מהלילות האחרונים, אני סובל בזמן האחרון מנדודי שינה לא
נורמליים. אני עייף. כבר חצות וחצי, מחר אני עובד משמרת בוקר
ואני חייב לישון הלילה. פשוט חייב!
אני מצית סיגריה ומדליק גלגל"צ. עוצר שנייה ומהרהר לעצמי -
למה אפשר להדליק סיגריה אבל אי אפשר להצית גלגל"צ? המממ...
אכן חומר למחשבה.
"גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת...", בוא'נה, שלמה, כמה שאתה שנון.
מעניין מי כותב לך את הטקסטים. אולי הבן האפס הזה שלך.
אני מכבה גם את הרדיו בעצבים. די, הגיע הזמן לישון.
שאיפות אחרונות מהסיגריה, מוריד חולצה, מגרבץ קלות, נשכב ועוצם
את העיניים.
איך אפשר בכלל ללכת לאיבוד דרך המרפסת?! יש מעקה!
טוב, חלאס מחשבות סרק. עכשיו, הגיע הזמן לישון.
אחרי חצי שעה שרק התהפכתי במיטה, עסוק בלא להירדם, ניסיתי
להשתמש בשיטה המיושנת והתחלתי לספור כבשים.
כבשה אחת... כבשה שניה... פתאום הן התחלפו לזכרים. כבש
שלישי... כבש רביעי... כשהגעתי לכבש הששה-עשר כמעט ואמרתי
נואש. לא רק שהייתי יותר עירני, עכשיו גם הייתה בי כמיהה
מטורפת לשיפוד כבש. אך הכבש הששה-עשר לא קפץ מעל הגדר כמו
כולם.  הוא סימן לי ברגלו אצבע משולשת וחייך. חוצפן! איך הוא
מעז להתנהג אליי ככה, רק רציתי להעביר אותו מעל הגדר כמו כל
החברים שלו, אני אראה לו מה זה. אני עוד אעשה ממנו סוודר
צמרירי ואלבש אותו מחר לעבודה!
קמתי מהמיטה ברוח קרב והלכתי אחרי הכבש הזה ופתאום מצאתי את
עצמי בגן חיות ענק. אבל זה לא היה גן חיות רגיל, הוא היה קצת
שונה. התחלתי לצעוד לאט כשעל פניי מרוחה הבעת אימה מהולה בהלם
תוך כדי שאני צובט את עצמי כדי לוודא שאני באמת ער. הייתי ער.
כמובן.
מימיני ראיתי כלוב מלא בדורבנים. אבל הם לא היו דורבנים
רגילים. הם לבשו פדלפונים והזיזו את התחת מצד לצד. טוווב,
תרגע, תמשיך ותמצא את היציאה, חשבתי לעצמי תוך כדי שאני עובר
את הכלוב של הג'ירפות שהיו ליד כוורת גדולה של זבובים. פתאום
נעצרתי מול שלט גדול שניצב מולי. "לא יכול להיות", מלמלתי
לעצמי כשקראתי - "דג-נחש". מה זה דג נחש?! אין כזו חיה...
התקרבתי אל הכלוב, בצעדים מדודים ואיטיים, מכין את עצמי
למחיאות הכפיים שאקבל באולפן של דודו טופז אחרי התמונות
המיוחדות האלה שאני אביא לתוכנית שלו. פתאום ראיתי חיה, שאכן
נראתה כחצי דג וחצי נחש. על הכלוב שלה היו עשרות סטיקרים ואת
הספר "מישהו לרוץ איתו". משכיל הדג נחש הזה...  
המשכתי בדרכי, כשלפתע שמעתי נביחות עליזות מאחורי. הסתובבתי
וראיתי כלבלבון קטן מכשכש בזנבו לקראתי. "מוקי, מוקי בוא הנה",
שמעתי קול מתקרב. "מוקי איפה אתה? אה, הנה אתה כלכלב שובב
שלי". האיש שקרא למוקי הגיע והושיט את ידו שאתן לו כיף - "היי
פייב! נעים מאד, אני אוריאל שאלתיאל מכוכב נופל", אמר וחייך
במלוא פיו. "יש קשר לשאלתיאל קוואק?", שאלתי. מי יודע, אולי זה
אפשרי היכן שאני נמצא... אוריאל נעלב, נתן בי סלסול מזלזל
ועזב.
המשכתי לצעוד עד לשלט הבא שקידם את פניי בברכת "נא לא להאכיל
את המוש בן-ארי". 'מוש בן-ארי'? מה זו החיה הזו? "ארי" זה
אריה, זה ברור. אבל "מוש", למה הכוונה ב"מוש?" ברגע של הברקה
וחדות מחשבה צנח לו הטלכרט במעמקי ראשי כשהתחלתי לזמזם -
"מוש השור עובד וטוב לו, מוש מוש, מוש מוש!" מוש זה שור!
צווחתי בשמחה כאילו פיצחתי בהצלחה פיסטוק עקשן שאטום מכל
הצדדים. אוקיי, אז שור בן של אריה, מעניין איך זה אמור
להיראות... הרהרתי לעצמי. אבל פתאום שמעתי משהו שקטע את
מחשבותיי והסיט את תשומת לבי למקום אחר. לכלוב הארנבות.
חצוצרות התחילו לחצרץ, כדורי דיסקו צבעוניים התחילו להתגלגל,
מוזיקה רועשת נשמעה ולהפתעתי בקע קולו של הכרוז וקרא - "מופע
הארנבות של דוקטור קספר יתחיל בעוד כשלוש דקות בכלוב הארנבות.
אני חוזר...". וואו! ארנבות במופע, התלהבתי לעצמי. פתאום איזה
מישהו תפס לי את היד והתחיל לרוץ בטירוף לעבר השער. חבל, רציתי
לראות את המופע...
"בוא תראה איזה יופי!", הוא קרא בקול והוביל אותי לעבר שדה
שחור. "אתה ראית פעם blackfield כזה יפהפה...?" האמת שלא.
היו בו פרחים מהממים. ראינו חיפושית על גבי שושן אדום, שלומי
הראה לי אור נרקיס צהוב מדהים ביופיו, ראינו עץ דקלון (זה דקל
נמוך) ועוד המון צמחים ססגוניים ויפים. "אני שלומי ובשבת אני
תמיד מטייל כאן", הוא הציג את עצמו. ותכף יגיעו שני החברים שלי
שעוזרים לי לטפח את השדה הזה. אביב שאחראי על הגפן,
ואבי שאחראי על המסיקה. נכון יפה פה?", צייץ ודילג לו שלומי.
"כן, באמת יפה פה", הודיתי. "האמת שלומי, שמכל הטיול הזה
נהייתי קצת רעב. יש אולי משהו קטן לאכול?", שאלתי מובך.
"הו, בוודאי, כמה לא מנומס אני, שב פה, אני כבר אגיש לך
משהו".
ישבתי וחיכיתי. לפתע השולחן התמלא בכל טוב. המנה העיקרית הייתה
דג סלומון בנוסח דניאל, עוף בנוסח יגאל, שתינו גזוז עם קרח תשע
משובח וקינחנו בבוטן מתוק מהקרקס. מכל הארוחה הזו נתקע לי משהו
בשן, "אני חושב שנתקעה לי חתיכת יגאל בשן", אמרתי לשלומי שמיד
הגיש לי קיסם.

שמח, כרסי מלאה ולבי עולז, נפרדתי משלומי ויצאתי מהשדה השחור
לרחוב. שם ראיתי קבוצה של ג'ינג'יות ומולם קבוצה של יהודים.
אחת מהג'ינג'יות ניגשה אליי ואמרה במבטא כבד - "היי, אני נטאשה
ואלה החברים שלי. היהודים האלה פה מתעסקים איתנו, אתה יכול
לעזור לנו?" יופי, אני נמצא פה שתי דקות וכבר מעורב בקטטה
המונית. פתאום נטאשה צעקה לאחד מהיהודים - "היי! יהודיתרביץ
לו!", (מרוב שהיא דיברה מהר התחברו לה המילים "יהודי" ו"תרביץ"
למילה מוזרה וארוכה) והצביעה עליי. נבלה... אחד מהם התקרב
אליי. הוא היה זקן. בקול נמוך הוא אמר לי - "אני מצפת, קוראים
לי יובל ואני בנאי. מי אתה?". יהודי אחר מהקבוצה, צעיר עם כיפה
ובלורית, התקרב ואמר לו - "היי, יובל, תירגע, הוא בסדר...
תגיד, לא קבעת עם מישהי בטשרניחובסקי שש בשעה חמש?", הוא שאל
אותו. "וואי שיט נכון! רק תברר בשבילי איפה הילד, בסדר שי?
יאללה ביי", יובל נזכר ועלה על רכבת הלילה. הצעיר ניגש אליי
ואמר לי בקול עדין "אני שי, אתה לא יודע איפה הילד נכון?".
"לא", עניתי אמת. אז הוא שאל את נטאשה, "תגידי, ראית את
דודו?", "דודי לוי?" היא שאלה עם המבטא שלה. "לא דודי, דודו!",
שי התעצבן. "אה לא, דודו טסה אתמול להודו", ענתה לו. כנראה
שהיא עדיין הייתה עצבנית מהקרב שכמעט היה, אז היא בעטה בשי
ושברה לו את הרגל. מיד רופא הגיע ושם לו גבס. אחרי זה ציירתי
לשי על הגבסו, סליחה, על הגבס שלו. אבל יצא לי מגעיל אז שאלתי
אותו אם יש לו טיפקס, אבל היה לו רק דבק.
אחרי הרופא הגיעה המשטרה, ולקחה אותי, את נטאשה ואת החברות
המכשפות שלה לכלא שש בעוון הפרעת השקט הציבורי.

הגעתי לתא שלי, די מפוחד. הכל היה כל כך מבולבל ולא ברור.
קיויתי שלא משתמשים בסבון בכלא הזה...  
פתאום ניגש אליי אחד מהשותפים שלי לתא ואמר לי - "אני נמרוד,
אלה החברים הבודדים שלי. מה עשית שאתה פה?", הוא שאל והזכיר לי
קצת את קבוצות התמיכה שקיימות. 'אני נמרוד ואני בודד. We love
you nimrod'. "הפרעתי לשקט הציבורי", עניתי. "כבוד", הוא החזיר
וחזר למקומו. קם אחד אחר וניגש לעברי. כל הפנים שלו היו
שרופות. "אני השרוף, כמו שאתה רואה", גיחך לעצמו, "שפכתי בנזין
על אחד מהשב"ק ס', ובגללו החיילים נקמו בטרקטור של סאבלימינל
והצל", אני חושב שגם המח קצת נשרף לו, הוא מדבר שטויות. "מה
שלומך?", הוא שאל. "וואלה, תיסלם אח שלי", עניתי. "ומה
שלומך?", שאלתי בחזרה. "וואלה, חמסה חמסה". הוא ענה,
לחץ לי את היד וישב מחייך לעצמו מאוזן שרופה לאוזן שרופה.
אני מקווה שלא תהיה לי אינפקציה מהיד שלו, היא נראית לי מזוהמת
בטירוף. פתאום קם מפינת החדר בחור רזה, הוא ענטז ועיכס לעברי
במין הליכה שאומרת - 'הלו הלו, אני המלכה פה, ואני קובע כאן את
מהלך העניינים, ברור?'. הוא התקרב אליי ממש קרוב, עד שהראש שלי
היה, איך לומר, בנקודת ציון אהובה על נושכי כריות, אז קמתי. לא
שיש לי משהו נגד נשנשים, פשוט היה לו ריח של מכונית יפנית
חדשה.
"אני עברי ואני הלידר פה. ברור?", הוא שאל.
האמת שהייתי יכול לכסח לו את הצורה עם גבה אחת, אבל לא נותרה
בי סינרגיה, אופס, אנרגיה, מכל היום התמוה הזה. אז אמרתי לו -
"טוב". התשובה כנראה לא מצאה חן בעיניו כי הוא הכניס לי אגרוף
ישירות לאף שגרם לי לראות עוד כוכבים מלבד אלה שפגשתי באותו
יום. נפלתי לרצפה והראש שלי נחבט בספסל העץ הנמוך. עכשיו ראיתי
גם שמש וירח שעשו מעשים לא יפים במיוחד.
כנראה שהתחלתי להזות כי פתאום מצאתי את עצמי באלג'יר זולל
פנקייק מתובל בגבינת רוקפור עם זהבה שילדה בן מתחת לחלונות
הגבוהים של כנסיית השכל.

התעוררתי מהחלום ההזוי מבועת לחלוטין.
וואי, אני חייב להפסיק עם פטריות ההזיה האלה לפני השינה.
הן בטח היו אינפקטד משרומס...

       
      מי שימצא כמה זמרים ולהקות מסתתרים, יקבל חיבוק :)