הכל התחיל ככה לפני שנתים ראיתי איפה אם לא בבית הספר
ראיתי אותה נכנסת וישר בום לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה, אחרי
שנה של הרהורים ניגשתי אליה והתחלתי לדבר איתה.
היינו יודעים הכל אחד על השני, בלי סודות ובלי משחקים כל יום
מדברים איזה כמה שעות טובות לא מסתירים כלום אחד מהשני - ואז
השנה זה קרה, אני אוהב אותה הבנתי.
אוהב כל רגע איתה, כל שנייה כל חיוך, כל צחוק בקיצור הכללל
אבל כשהבנתי את זה פתאום התחלנו להתרחק, לא הבנתי למה עכשיו
אנחנו עוברים אחד ליד השני עושיים 'היי מה קורה' ואז 'ביי'.
אני יודע שיחה מרתקת, אבל אני מתגעגע שהיינו יושבים בבוקר ואז
בערב, ורק מדברים...

אני יודע שכל מה שאני מרגיש עכשיו לא אמיתי ועוד כמה זמן זה
יעבור. אבל על מי אני עובד? עכשיו אני אוהב אותה, רוצה אותה.

אמרתי לה לפני כחודש שאני רוצה אותה והיא רק צחקה, כנראה לא
הבינה מה התכוונתי לומר, אך יכול להיות שהיא הבינה.
באותו היום הייתה פעם ראשונה שהתנשקנו.
לא צריך לקרות בין ידידים? אז זהו שאני לא מחשיב אותה כידיד.
היום הזה היה היום הכי טוב בתקופה האחרונה. הרגשתי כאילו יש
סיכוי שאני והיא נהיה ביחד אבל בינתיים כלום לא קרה.

אני מדבר עם חברים שלי עליה, כולם באים ואומרים לי 'לא כדאי
לך, היא נמרחת על כל אחד, היא לא אחת בשבילך'. אבל אני באמת
חושב שיש בינינו קצת יותר מהימרחות על כל אחד - ואולי זה רק
אני שחושב ככה והיא בכלל אפילו לא מרגישה אליי כלום, זה דבר
שאני בחיים לא אדע עד שיהיה לי אומץ ללכת אליה וישר להגיד לה
בפנים 'את מרגישה אליי משהו?'.

בינתיים לקחתי ממנה דיסטנס בשביל לבדוק מה יקרה, לא אמרתי לה
כלום, רציתי לראות מה היא מרגישה ואם היא תבוא אליי בכל זאת
ותדבר איתי ותביא לי חיבוק או שסתם תשב לידי ונשתוק...
עד עכשיו אני די מבין שחברים שלי צדקו ואני סתם אחד, אבל אני
לא יכול להסתיר את מה שאני מרגיש, ומה שאני מרגיש עדיין לא
השתנה. אני עדיין רוצה אותה ורוצה לחשוב שהיא גם אותי, בגלל זה
אני ממשיך לחלום שבסוף הכל יהיה בסדר

ומה שבאמת מוזר זה שכשאני מתקשר אליה, היא הילדה הכי חמודה
בעולם ושאני איתה לבד היא פשוט נשמה אבל כשאנחנו עם אחרים זה
כאילו אני לא קיים.

מה שעוד יותר מוזר שזה רק אני שמתקשר אליה... עדיין לא קיבלתי
ממנה שיחה ושאני רוצה להיות איתה לבד אז אחרי חמש דקות היא
אומרת לי בוא נחזור אליהם.

יש לי עוד שנה להמשיך אז ככה ש...