[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי בלאק
/
להשתנות

שולה לא הפסיקה לדבר ולדבר. משהו על נוסחה חדשה במתמטיקה, רק
כואב לי הראש מלחשוב על הדבר המסובך והלא נחוץ הזה. הוא כל כך
משעמם שזה מתחיל להפחיד אותי. איך משהו יכול להיות כל כך
משעמם?
למען האמת, יש רגעים בהם אני אפילו לא זוכר מה אנחנו לומדים
בכלל. המספרים עוברים לי באוזן אחת ויוצאים בשנייה. כששולה
מנסה להסביר משהו אני מתמרן בין שינה לבין זריקת ניירות על
החנונית הזאת, מעיין. היא כל היום לומדת, זה ממש כאילו היא
נהנית מזה. יושבת עם המשקפיים הענקיות שלה, עם החצ'קונים
שנראים כאילו משתלטים עליה, עם האף הבולט והחיוך הדבילי, ופשוט
מקשיבה לכל מילה ששולה מוציאה מהפה. כשיש רעש היא אפילו יותר
עצבנית משולה, וכשהיא שמה לב שהנייר שאני זורק עובר ממש ליד
העיפרון המחודד להפליא שלה, היא בכלל מתחילה לרתוח.

''גיל! תתחיל להתרכז! יודע מה, אם אתה יודע כל כך טוב את החומר
אז בוא ללוח ותפתור את התרגיל הזה!''
''עזבי אותי באמא שלך.''
כולם צחקו. לצחוק מהבדיחות שלי הם יודעים, אבל כשמענישים אותי
אחר כך הם משתתקים וחוזרים לחרוש את כל החומר. אף אחד שם לא
מעז להוציא הגה מהפה בזמן השיעור, רק כשאני אומר משהו הם
מתחילים לצחוק. מניאקים.
''צא החוצה כבר, מטורף!!!''
''ווי? סבבה, אני יוצא החוצה, אני אלך למנהלת ונראה מי 'ייצא
החוצה' באמת.''
''אל תאיים עליי! צא מפה כבר!''
זאת באמת הפעם הראשונה ששולה קיללה אותי. אבל חיכיתי שזה יקרה,
מתחיל להימאס לי מהמורה הזאת. אני מחכה לרגע בו יפטרו אותה
כבר, היא בלתי נסבלת. שש שעות בשבוע יש לנו אתה, שש שעות של
סבל טוטאלי. כל המתמטיקה הזאת, כבר נמאס לי ממנה. ממנה ומשולה.

כלבה.

פתחתי את החדר של המנהלת. במקום לעבוד היא שתתה קפה עם עוד
איזו מורה אחת, וברגע שהן הבחינו בי הן פתאום התחילו לדבר על
ועדת דברת או משהו פלצני אחר, כאילו בכלל אכפת להן.
כל מה שהמורות רוצות זה להתבטל, לקבל משכורת ממוצעת ולצאת
לחופשות לידה כל הזמן.
אני לא יודע אם שמים לב, אבל תמיד יש מורה אחת לפחות בחופשת
לידה.
''כן גיל, מה עכשיו?''
''אני רוצה לדבר אתך לבד''.
''זה בסדר, אני הולכת, יש לי נושאים חשובים לטפל בהם''. המורה
השמנה הזאת קמה והלכה, אבל האמת שעד שהיא הצליחה להרים את הגוף
השמן שלה מהכיסא אפשר כבר היה לעשות שלום עם הערבים.
''מה אתה רוצה, גיל?''
''שולה קיללה אותי. ואני לא עשיתי לה כלום, באמא שלי!''
''מה היא אמרה לך?''
''היא אמרה שאני משוגע, מטורף, ועוד המון דברים... לא נעים לי
להגיד.'' נו בסדר, אז שיקרתי קצת, אבל למי אכפת. אני הרי תלמיד
מסכן, היא צריכה להאמין לי.
''זה בסדר, אל תתבייש.''
''עזבי... טוב, אבל את תפטרי אותה, נכון?''
''אולי. תחזור בינתיים לכיתה.''
''למה רק אולי?''
''גיל, תחזור לכיתה.''
''נו, למה רק אולי?!''
''גיל!!!''
שתלך להזדיין. לא משנה, אני אגיד לאימא את זה והיא כבר תטפל
בזה. נמאס לי שנטפלים אליי, אני ילד טוב ירושלים.




''אני בבית!'', הכרזתי.
הלכתי למטבח, לקחת משהו לשתות. למזלי הייתה שם בירה שחורה,
משקה מצוין שהולך יחד עם תחושת ניצחון, שאותה ארגיש ברגע שאבכה
לאימא על העוול שנעשה לי.
אבל אני מניח שכשאימא עומדת במטבח ונועצת בך מבטים, כנראה שיש
לה תוכניות אחרות חוץ מלשמוע את התסכולים שלי.
''תגיד לי משהו, כמה קיבלת במבחן האחרון במתמטיקה?''
''אה... לא משהו, אבל אם כבר דיברנו על מתמטי...''
''אז איך אתה מרשה לעצמך להפריע בשיעור?!''
''זאת לא אשמתי! זאת המורה! היא כל הזמן נטפלת אליי!''
זה היה זמן לבכות, כן, זמן מעולה. כיווצתי את העיניים, ובתנועה
מהירה שלחתי אצבע אל הברז שהיה פתוח, ומהר שמתי ליד העין. כן,
הבכי האולטימטיבי.
''שמעתי מה עשית. אתה גם משקר. עומדים להעיף אותך, אתה מבין את
זה?''
לעזאזל. הדמעות לא עזרו. על האמא הזאת לא עובד שום דבר. כוס
אמא שלה.
''שיעיפו!''

טרקתי את הדלת בחוזקה. גם כן כולם, מעצבנים אחד אחד. מתחיל
להימאס לי שכולם מצפים ממך להיות מושלם, להיות ילד טוב כל
הזמן. אם כולם היו ילדים טובים כל הזמן אז העולם היה משעמם
תחת. אי אפשר לצחוק רק מבדיחות מפגרות, בשביל לצחוק צריך לעשות
דברים מצחיקים. מי שזה מפריע לו או מעצבן אותו אז שיתעצבן
בשקט, זאת מדינה חופשית ואני אעשה מה שבראש שלי.
ולא, לא מעניין אותי שיעיפו אותי. אני אלך לבית ספר אחר וזהו,
לבית ספר של אנשים שאוהבים לצחוק כמוני.




התקדמתי בשקט לעבר דלת היציאה. לא רציתי שאמא תראה אותי יוצא,
היא בטוח הייתה אומרת לי להישאר בבית. אני לא מבין מה הקטע שלה
בכלל, למה זה כל כך מפריע לה שאני קצת משתעשע.
זה החיים שלי עם כל הכבוד, מי היא שתגיד לי מה לעשות ואיך
להתנהג?!
פתחתי את הדלת.
רגל אחת בחוץ.
רגל שנייה.
''גיל!!! לאן אתה חושב שאתה הולך?!''
סובבתי את הראש, נבוך.
''אל תצעקי! אני הולך לספריה ללמוד, תירגעי!''
''בלי ספרים?''
''לא, בלי ספרים!''
המשכתי ללכת. שתשתוק כבר, גם כן קרצייה. אין לה משהו יותר טוב
לעשות מאשר להטיף לי מוסר?
''אתה לא הולך לשום מקום! במקום זה אתה תעזור לי לרחוץ
כלים!''
''די כבר!!! אני לא אשם שאת ממורמרת כי אבא בוגד בך כל היום
ואת פשוט מפחדת לעשות משהו!''
לא רציתי להגיע לזה. זה לא בסדר מצדי, אני יודע, אבל היא כבר
הרתיחה אותי.
חוץ מזה, היא יודעת טוב מאד למה אבא חוזר הביתה מאוחר מהעבודה.
כשפעם הלכה לבקר אותו במשרד עורכי הדין שלו, היא פתחה את הדלת
קצת וראתה אותו 'קרוב מאד' למזכירה שלו. את מה שהיא ראתה אחר
כך אתם יכולים רק לדמיין. וזה כל יום ככה, כל יום הוא מגיע
מאוחר והיא לא שואלת למה, היא עוברת על זה בשתיקה. ומאז שהיא
סיפרה לי את זה רציתי לחנוק את אבא, אבל בד ובבד רציתי גם
לחנוק אותה על זה שהיא שותקת.
טוב נו, השתקתי אותה עכשיו. 1-0 לי, אני מניח.

צלצלתי בפעמון של אסף, שגר בוילה ענקית, פי 4 מהדירה הקטנה
שלי. אסף הוא החבר הכי טוב שלי מאז כיתה ז', מאז שהסתכלתי
ברשימות של הכיתות החדשות בחטיבה וראיתי את השם המשפחה המצחיק
שלו - לוץ. לוץ זה שם משפחה מצחיק כשלעצמו, אבל כשמחברים את
שני השמות ביחד זה יוצא 'עשה פלוץ'. הוא סיפר לי שכולם ביסודי
צחקו עליו בגלל זה, ואז יום אחד נמאס לו והוא הביא אקדח צעצוע
מהבית ואיים על כולם. כולם שתקו, השתינו במכנסיים. פתאום ילדים
רצו ברחבי המסדרונות, רק לברוח ממנו, זה מה שהוא אמר לי. אחר
כך גם כל ההורים של הילדים הקטנים והמסכנים התלוננו למנהלת,
והוחלט להעביר אותו לבית ספר אחר.
כשנפגשנו בחטיבה החלטתי להתחבר איתו, וככה נהיינו החברים הכי
טובים. שנינו אהבנו לעשות שטויות. אז נכון שהוא עשיר בטירוף,
אבל הוא גם שובב לא קטן. אה, ובאופן אירוני הוא גם מפליץ באופן
כמעט אימפולסיבי.

השער נפתח, אוטומטי. איזה חרא הוא. בהתחלה ממש קינאתי בו כי יש
לו כל מה שהוא רוצה, וההורים שלו עדיין אוהבים אותו למרות שהוא
עושה שטויות. זה לא שההורים שלי לא אוהבים אותי, אבל להורים
שלי אין ממש דרך לבטא את זה.
''רוצה ללכת להציק לרון?''
''עזוב אותך.''
''אז בוא נזרוק אבנים על החתולה המכוערת של החנונית!''
''די גיל, אין לי חשק. אני לומד למבחן.''
''מצחיק מאד. ממתי אתה לומד למבחנים?''
''ממתי שהודיעו לי שעומדים להעיף אותי מבית ספר.''
''נו, גם אותי עומדים להעיף. אז מה? זאת סיבה ללמוד?''
''כן, אידיוט.''
''טוב, לא יודע מה עובר עלייך. כשתתאפס תודיע לי.''




אני לא מבין את זה, פשוט לא. מה פתאום הוא נהיה רציני? אני לא
חושב שהוא אי פעם למד למבחן בחיים שלו. אני והוא תמיד ביחד
מציקים לילדים, עושים בלגן. אנחנו משליטים טרור על השכונה.
כל הילדים הקטנים תמיד רצים מהר כשהם רואים שאנחנו בסביבה.
נכון שילדים הם לא 'כוס התה' שלנו, אבל תמיד נחמד לאיים עליהם
שהכלב החמוד שלהם יכול להפוך בקלות לארוחת צהריים.
זה נכון שבדרך כלל אני זה שעושה את הבלגן ואסף רק תורם חלק קטן
לעניין, אבל זה רק בגלל שההורים שלי כבר התרגלו לכל התלונות של
האנשים, והם מבינים שאותי אי אפשר לשנות.
גיל ישתנה בסוף, תמיד חשבתי ככה, אבל למה דווקא עכשיו? למה לא
אחרי התיכון?

שוטטתי ברחוב, ופתאום משהו צד את עיניי. הוא היה יפה, יפה מדי.
כחול, גדול, ממש מושך את העין.
קשה להתעלם ממנו. קשה לא לרצות להרוס אותו כליל ברגע שרואים
אותו, ועוד יודעים למי הוא שייך.
המכונית של המנהלת. היא 'אולי' תפטר את שולה, אז אני 'אולי'
אהרוס לה את המכונית.
נכון שזה אירוע שמתאים לסוף שנה, משהו בסגנון ניקוב צמיגים.
אבל צמיגים זה נדוש מדי, אני כבר לא ילד קטן. צריך לעשות משהו
גדול, משהו שישאיר רושם. ולא אכפת לי מה ההשלכות, בכל מקרה
יעיפו אותי מבית הספר במוקדם או במאוחר. וכמו שאומר הביטוי,
the sooner the better.

מקום המסתור היה קרוב. הוצאתי את הדלק ושפכתי קצת על המכונית.
אף אחד לא היה בסביבה, פשוט תזמון מושלם. הוצאתי גפרור,
הדלקתי, השלכתי וברחתי.
לא שמעתי כלום, רק כמה יללות.
הכלב שלה.
הזנב שלו.




''אתה מסולק מבית הספר.''
''טוב.''
''מחר אתה לא בא לבית הספר, אני מקווה שזה ברור.''
''כן.''
''יופי. לך לכיתה. היה נעים מאד לסבול אותך גיל, אבל זה הקש
ששבר את גב הגמל. אני מקווה שזה ברור לך שעתיד מזהיר כבר לא
יהיה לך. אז נכון שניהול בית הספר העלוב הזה זה לא מה שכל אחד
חולם עליו. גם לי היו חלומות, אבל התפשרתי על המקצוע המכובד
הזה. וכמה שהוא נראה לך עלוב, אתה לא יודע שהכל בחיים זה כסף.
כשיהיה לך הרבה כסף, מה שלא יקרה, אתה תוכל להשתעשע קצת.''
לא תיארתי לעצמי שהיא תישפך בפניי ככה. אבל אני שונא שהיא
צודקת. משום מה תמיד בשיחות עם המנהלת אני תמיד מרגיש שיצאתי
אידיוט ושהיא צודקת. שונא להרגיש שאני לא צודק, ואני עוד יותר
שונא לדעת שזה נכון.

כשחזרתי הביתה ציפתה לי הפתעה לא נעימה. אמא.
''אני יודעת שסילקו אותך.''
''כן, חפיף.''
''חפיף?''
''כן. חפיף. ח-פ-י-ף. לאיית לך את זה?''
''אל תתחצף. בכל מקרה, שתדע לך ש...''
''טוב, לא משנה, אמא, תרשמי אותי לאקסטרני וזהו.''
''גיל חמוד, זה מה שבאתי לומר לך. שתדע לך שאני לא הולכת לרשום
אותך לאקסטרני. אני לא מוכנה לבזבז כסף על השטויות שלך. כבר
איבדתי בך אמון, אני לא סומכת עלייך. במקרה הכי טוב אתה תעבוד
באיזה מפעל קטן ותפרנס את עצמך בקושי. בשביל זה אתה לא צריך
בגרויות."




ניסיתי להתחנן. הבטחתי להשתנות. אבל זה לא כזה פשוט, זה מין
דחף כזה. אני לא יכול פשוט לשבת וללמוד, אני צריך את ההרגשה
הכייפית הזאת אחרי איזה אירוע מצחיק. זאת הרגשה שאין אחרי
הצלחה במבחן או אחרי שמסיימים את כל שיעורי הבית אצל שולה,
שמפציצה בשיעורי בית.
אז מה אם אני לא אמור להרגיש כל כך טוב, אבל זאת ההנאה שלי.
אני לא אשתנה, וזה רק בגלל שאני לא יכול. בשביל מה לשקר
לעצמי?

כל העניין דיכא אותי. אני יושב בבית כל היום ומסתכל בתוכניות
עלובות בטלוויזיה, בזמן ששאר החברים שלי כבר עומדים לגשת
לפסיכומטרי. גם אסף, כן, גם אסף. הוא החליט לדפוק השקעה, הוא
הוציא 90 ומעלה בכל מקצוע ווידא שלא יעיפו אותו. הוא החליט
פשוט שנמאס לו להתנהג כמו ילד קטן. הוא השתנה, והוא עשה את זה
בקלי קלות. בשבילו הכול היה סתם תחביב, בשבילי זאת הייתה דרך
חיים.
ולא סבלתי את המחשבה הזאת, שהחבר הכי טוב שלי הוא פתאום כבר לא
החבר הכי טוב שלי, שהוא מעדיף לחרוש מאשר להסתובב עם החבר הכי
טוב שלו. פתאום הוא זנח את הכול, פתאום בית הספר חשוב. צבוע.

ראיתי אותו ברחוב. החלטתי להיות נחמד, להתנהג כמו ילד טוב
ולקוות שבסוף זה יתגלגל לעוד אירוע מצחיק שיחזיר אותו לימים
הטובים, שישכיח ממנו קצת את האווירה העכורה של הלימודים.
''היי אסף, מה שלומך?''
''אה, היי גיל. אני בדיוק בדרך הביתה, עוד מעט יש לי קורס
פסיכומטרי.''
''תקשיב, בדיוק תהיתי אם תוכל לעזור לי בפסיכומטרי... אני גם
רוצה להיבחן.''
''לא. עזוב אותי כבר. אנחנו לא חברים יותר, לך תחזור להציק
לילדים.''
בן זונה קטן.

מקום המסתור לא היה רחוק. היה שם בדיוק מה שצריך, בדיוק מה
שאני והוא שמנו שם פעם כדי לעשות כל מיני דברים לילדים
מעצבנים, למורים, למנהלים, לאנשים מכוערים, לכולם.
הוא המשיך ללכת, ואני פניתי למקום המסתור. הוצאתי את מה שצריך
והתחלתי לרוץ לעברו.
''היי שוב אסף.''
''גיל... מה אתה רו...''
הוא לא הספיק להשלים את המשפט, והאגרוף שלי כבר היה תקוע בתוך
הפרצוף המתנשא שלו.
הוא נפל לרצפה, מדמם מהאף ומהפה. לפני שמישהו הספיק לראות
גררתי אותו אל חורשה קטנה, ולפני שהספיק להבין מה קורה כבר הפה
שלו היה קשור בסלוטייפ.
''ביי, אסף. ותשתדל לא להפליץ.''
''ממממממממממ... ממ...'', זה מה שהצלחתי להבין ממנו.
ואז פשוט עשיתי את זה, בלי ממש לחשוב פעמיים. עשיתי את זה,
וברחתי.



אני חושב שהתקופה בכלא שינתה אותי המון, בין אם רציתי או לא.
אי אפשר לעשות שם שטויות, אי אפשר לעצבן ילדים קטנים, אי אפשר
להתאכזר למורים, אי אפשר לדכא את אמא שלך, אי אפשר לעשות כלום.
רק לשבת ולחשוב, לחשוב ולתהות. אבל מה לעשות, חשיבה זה לא הצדק
החזק שלי.
אני לא מאמין שהגעתי לשפל כזה, אבל במהלך כל התקופה למדתי
לעשות קסמים עם כל מיני טבעות וקוקיות. אפילו עם קיסמי שיניים
למדתי איזה טריק אחד או שניים.

''גיל, יש לך ביקור.''
בטח אמא באה לספר לי שהיא ואבא השלימו והם מתחילים חיים חדשים
והם מקווים שאני אשתחרר מהר ובלה בלה. לא בא לי לשמוע את
הקשקושים האלה, אבל זאת הזדמנות מעולה להרוס להם את מצב הרוח.
''היי, גיל. זוכר אותי?''
אני לא מאמין. זאת החנונית. החנונית שהייתי מציק לה בעקביות כל
השנה. מה פתאום היא באה לכאן?
''בטח שזוכר... מה את עושה כאן, מעיין?''
''ממתי אתה קורא לי מעיין?''
''מעכשיו, אני מניח.''
''אז מה נשמע?''
''הכול מעולה. תראי, אני בכלא, החיים שלי פשוט לא יכולים להיות
טובים יותר.''
''מצטערת על השאלה.''
''זה בסדר.''
''אז מה חדש?''
''תשמעי, כשאתה בכלא לא קורים דברים חדשים. אגב, מה התאריך
היום בכלל?''
''11 באפריל.''
''באמא שלך? יש לי יומולדת.''
''אז בתור מתנה אני אגיד לך מה חדש בשכונה.''
''נו, מה חדש? יאללה, תעשי לי את היום מעיין.''
''אסף עדיין במצב קשה. אתה יודע, עשית לו כוויות ברמה מטורפת.
אתה לא מדמיין לעצמך.''
''אה באמת? נו, טוב לשמוע. כמה הוא הוציא בפסיכומטרי?''
''הוא לא עשה פסיכומטרי. הוא גם לא יעשה. גיל, הוא לא ייצא מזה
בזמן הקרוב.''
''באסה לו.''

ואז היא הלכה. פשוט קמה והלכה. ולפני שהיא יצאה מהדלת היא
הסתובבה, וכמו שאני צעקתי לאמא שאבא בוגד בה, גם היא צעקה לי
משהו שפגע בי לא פחות. אבל כנראה שלא הייתי יכול להתכחש לזה
עוד זמן רב. היא בסך הכול אמרה את האמת, כמו שאני אמרתי לאמא.
''לא השתנית, גיל, לא השתנית.''







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אחרי גילגול
נשמות שלישי
חייבת להגיד
שאין כמו
הגילגול
הראשון..

נשמה טועה..


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/3/05 1:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי בלאק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה