את, שתמיד ידעת איך להוציא אותי מהעצב.
לך, שתמיד ידעת איך לעשות לי טוב.
את, שתמיד אמרת לי איפה טעיתי, ואיך לתקן.
את - זאת שאהבתי.
אני כותב לך את המכתב הזה בידיעה שלעולם לא תקראי אותו, ועצוב
לי עם זה מאוד.
אם רק היה בי טיפת אומץ, הייתי שולח. אבל אני מרגיש שאין מה,
שפספסתי את הרכבת שכל כך חיכיתי לה.
אם הייתי אז יודע איך לאהוב... הכל היה שונה. כי לאהוב... זה
הדבר היחידי ששכחת ללמד אותי.
אז הייתי צריך ללמוד בדרך הקשה. אחרי שנטשת אותי. ועכשיו אני
יודע - שלעולם לא תחזרי.
את, שתמיד אהבת אותי.
את, שתמיד ידעת מה עושה לי טוב.
לך - שתמיד חשבת איך לגרום לי לאהוב...
את, שתמיד אהבתי.
תמיד אהבתי אותך, רק לא ידעתי את זה.
את יודעת את זה, נכון?
אז איך יכולת להשאיר אותי כאן, עם לב שבור?
איך יכולת להשאיר אותי כאן, כואב ומתגעגע...
מחכה לשמוע דפיקת דלת חלושה, אותך, עם כל הדברים שארזת כשנטשת
אותי, ובפיך רק מילה אחת - "חזרתי".
הדפיקה הזאת כבר לא תישמע, נכון?
אם רק היה לי אומץ להחזיר אותך אלי.
אם רק הייתי רומנטי, ויודע איזה מין דברים לעשות כדי לגרום לאש
האהבה בלב שלך לבעור שנית.
ביום שראיתי אותך, ובפיך רק מילה אחת - "הלכתי"...
בכיתי. בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם, כמו ילד קטן שלקחו לו את
הצעצוע שהכי אהב.
את - אם רק היית יודעת, כמה פעמים אני מתקשר - ומנתק. כותב -
ומוחק. רואה - ומת לחבק...
כמה פעמים הסתכלתי עליך מהצד, רואה את מה שהפסדתי, ויודע שאת
לא רואה אותי גם.
את - שתמיד אהבתי, ותמיד אוהב.
את - שלימדת אותי לאהוב, לחבק ולנשק.
את - שגרמת לי להסתכל עליך מלמעלה...
לך - אני אוהב אותך.