נעים.

נעים להתרכבל בדפנות הבועה השקופה ולצייר את כל התחושות
הבלתי-מושגות ביד נינוחה. עיניים סורקות פוסט בבלוג של פלוני
אחד, קולטות את ההתרגשות שבמציאת הרגש החדש בלב המאוהב שאיננו
שלי. לילה של איוולות, כשהתעסוקה היא לקרוא על מעלליהם של
אנשים אחרים בכל הקשור למוזיקאי מוערך אחד. ותמונה אחת שלו.

בין זרועותיי, אני טומן בחובי את אהבתי אליה. והיא בין
זרועותיי. האם היא אהבתי? במעין פלצנות שייקספירית שכזו, אני
תופס כר רך ומחבק אותה, את אהבתי המדומה אליה. אותה. ההבנה
הזו, שחיי הינם חיי-בדידות, מחלחלת בי שוב הלילה, ובכל זאת לא
משגת ידה בבלוז שאופף אותי כמעין עשן. העשן חודר אל תוך
ריאותיי ואיננו חונק, אלא מגביר את תחושת הכחולים הנלוזה.

אל תפיג אותי, הקול מבקשת, עוד לא. אז אני מצמיד את קולה אל
הכר וחושב שכעת, כשלכר יש גוף גשמי וקול, היא כמעט המאהבת שלא
היתה, איננה, לא תהיה.

כי טוב לי לבד
טוב לי עכשיו.