בערבו של יום בניתי מגדל,
קומתו גבוהה אך בסיסו דל,
מולחם מפחדים ומילדותיות נבוכה,
מונחת על אדמה של תקוות לפריחה.
מציפיות וכמיהה יסדתי קורות,
שתמכו אשליה על כיסוי דאגות,
וניסו לנחם ברגעים הקשים,
לב מפוחד מלא במוקשים.
בעפר דמיוני חפרתי תשתית,
להניח בה דימויים של אש וגופרית,
שהיו לי מגן שאינו נאמן,
מפני מפגעיו הרבים של הזמן.
בחוסר רצוני שהיה לי למעלית,
גלשתי אל תוך תענוג התחתית,
והיתה לי תקרה למגדלי הקטן,
שהתנשא בגאון על פני מישור העולם.
ושם הסתובבתי בין ארבע קירות,
של רדיפה שאפתנית אחר שמחת הכבוד,
שדימיתי שתהיה גולת הכותרת,
של מגדל מפואר עשוי לתפארת.
אך הזמן התקדם ועימו גם אני,
רק זיכרון נותר ממגדלי,
שהייה כך מסתבר בקתה עלובה,
של פחדים תאוות וקינאה רדודה.
והיום בליבי שמחת האמת,
אשר למגדל שמכבר התמוטט,
והשאיר אחריו חיוך סלחני,
על בקתה עלובה שהייתי אני. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.