כשהייתי קטנה, חשבתי שהכל אפשרי. ידעתי את זה, עמוק בפנים.
תמיד יהיה סוף טוב, כי מתישהו הוא חייב להגיע.
כשגדלתי קצת, הבנתי שלפעמים ילדים יכולים להיות פשוט רעים
ושלפעמים גם החתול שהכי אהבתי ברחוב, נעלם בלי לחזור.
מאוחר יותר, איפשהו בדרך, בין תפילה לתפילה, הפסקתי לדעת.
התחלתי להבין שלרוב הסוף תלוי רק בי, ושהתמונות שאני רואה
בטלוויזיה הן של דברים שבאמת קרו, שאנשים באמת עשו. עדיין קשה
לי להבין את זה.
בערך באותו הזמן הבנתי שרוב מה שחשבתי כשהייתי קטנה היה רק
בגלל מה שמבוגרים אמרו לי, שאבא לא יודע הכל ושאמא לא יכולה
לגרום לכל הכאבים להעלם.
בסופו של דבר גם נודע לי שאני לא הבן-אדם החושב היחיד בעולם,
ושכל בן אנוש הוא עולם ומלואו.
קצת לפני זה הבנתי שהעולמות האלה יכולים להיות שונים לגמרי זה
מזה, ושהאחד בדרך- כלל לא מבין את המתרחש בתוך האחר.
ככל שהזמן עבר, התחלתי לכאוב יותר ויותר על כל האמיתות שנודעו
לי וגם על אלה שעדיין לא גיליתי. לפעמים אני חושבת שאי- ידיעה
באמת יכולה להיות ברכה.
כשהייתי קטנה, האמנתי. ידעתי שבתוך כל יצור אנושי חבויה אמת
מלהיבה ומרתקת ושהכל יהיה בסדר אם רק נלמד לאהוב אותה.

איכשהו, מתישהו בדרך, בין תהייה לתובנה, הפסקתי להאמין.