דויד גילה שהשמעת השירים של להקת ארייז'ר הרבה יותר אפקטיבית
מההשמעה של הסימפוניה התשיעית של בטהובן. חדרי החקירות מלאים
עד אפס מקום ושום שיטה קובנציונאלית כבר לא עובדת. חמישים שנה
עברו מאז הומצא נגן ה-MP3 הראשון ועדיין לא נפרצה השיטה להשמעת
המוסיקה יש מאין ללא צורך במכשיר פיזי, אפילו אם מדובר בכלי
שגודלו פחות מגודל ראש-סיכה. בימים האלה של החקירות הממוקדות,
אין אדם שיכול להתחמק מהם ברגע שהופעל עליו חוזה חקירה.
החקירות נעשות בכל מקום ועל כל הזדמנות, ולעיתים חוזה יכול
לצאת על אדם גם מתוך שיעמום של אנשי הסניף. מנחם, הבוס של דויד
ומנהל החקירות הכללי של האזור, לא מרוצה מהתוצאות. הוא לא מבין
למה הקידמה לא נפרצה כבר לשלב הבא שלה. לפני 25 שנה גילה
הפרופסור המפורסם מרשקו שבחקירות ניתן להשיג הכל, כולל פרצות
דרך טכנולוגיות עתירות ידע. אבל מאז לא נפרצה הדרך בצורה
משמעותית. חוץ ממקרה אחד שבנאדם נשבר בחקירה וגילה לעולם שיש
זן מיוחד של ג'וקים בפרברים ובמסבאות הקטנות של בוליביה שעדיין
לא התגלה. הגילוי של אותו אדם, שלימים נקרא הזן המיוחד על שמו,
הסעיר את העולם והוכיח מעשית שבחדרי החקירות אכן ניתן להשיג
הכל. הוכחה ששימחה את הפרופסור הנודע וששינתה את פני העולם.
דרך אגב, הזן החדש של הג'וקים נקרא היחזקאלים.

העבודה היומיומית לא קלה במעבדת המחקר. דויד עובד מסביב לשעון,
שורף שעות כדי להשיג כמה שיותר תוצאות מנחקרים. בתור טכנאי
בכיר, הוא אחראי להפעלת כל המכשירים של המעבדה. יש שם אוסף
מרשים של נגני מוסיקה מכל הסוגים ומכל הגדלים. דויד פועל בהתאם
להנחיות הברורות של המינהל, אך באותו ערב הגילוי "המדובר" שלו,
הוא היה עייף במיוחד. הוא ניגש בטעות אל הספרייה הלא נכונה
והפעיל קבצי מוסיקה של לפני יותר משבעים שנה. מה שהיה נקרא
בזמנו "פופ". התוצאות לא איחרו לבוא והנחקרים הראשונים ששמעו
את המוסיקה הזאת, נשברו תוך כמה דקות. הם החלו לדבר פתאום בשפת
הפיזיקה, הכימיה והמתמטיקה כאילו היו שפת אימם.
דויד, המום מהתוצאות, מיהר לקרוא למנחם.

כמה שבועות עברו עד ששאר העולם הבין שדויד שינה את פני
ההיסטוריה. דויד גם שם לב שיש משמעות לסדר שיש להשמיע את
השירים. יש להשמיע קודם את LITTLE RESPECT, אחר כך את LOVE TO
HATE YOU ובסוף את OH L'AMOUR. בסדר הזה, התוצאות משתפרות
שבעתיים. זמן רב לא עבר ומנחם הזמין את דויד למשרדו. הוא סיפר
לו שהולכים לעשות מסיבה לאור הגילוי. דויד חטף מייד דיכאון.
"למה זה הפך לעניין כזה גדול? מה יקרה אם יתחילו לשאול אותי
שאלות?" חששות החלו להציף את ליבו.
דויד ידע גם שהישועה לא תבוא ממנחם. מנחם מעולם לא הקדיש לדויד
תשומת לב מיוחדת חוץ מלוודא איתו שהוא עובד על פי הנהלים.
נהלים, עפ"י מנחם, מבטיחים את הצלחתם הבטוחה של החקירות.
"זה כמו לעבוד עם חשמל. צריך לתת את ההספק המתאים ואז לפעול
בצורה חדה ומדוייקת. אין מקום לעשות ויתורים".
למנחם לא הייתה בעייה להוציא חוזי חקירה בחופשיות ולהעביד את
דויד שעות על גבי שעות אל תוך הלילה. לא היה מקרה או אדם שמנחם
לא חשש לחקור ולא היה נוהל שמנחם לא חשש ליישם.
"יש רק דרך אחת להשיג תוצאות. הדרך שלי היא הדרך שלכם" היה
מסכם לעובדיו.
פעם כשדויד עבד מול המחשב, מנחם ניגש אליו מאחור ונגע בו על
כתפו.
דויד קפץ בבהלה.
"אתה יודע למה הידיים שלי כל קרות?"
דויד ניסה להסדיר את נשימתו במהירות.
"כי זה הכי אפקיטיבי".
"עכשיו אתה תהיה מרוכז כל הלילה".
העיניים של דויד נצצו בבהלה.
"חוץ מזה, ידיים קרות שומרות על יין קר. תזכור את זה, דויד"
אמר ושיפשף את ידיו.
לדויד לא הייתה תשובה. הוא נזכר שלמנחם הייתה יום-הולדת, ושהוא
הביא לו יין שהכין מענבים שגדלו בחצר ביתו. מנחם מיהר לעשות
פרצוף מלא גועל.
"תרחיק את זה ממני. אתה לא יודע בכלל מה זה יין. אין כמו יין
צרפתי משובח".
דויד בלע את הרוק ושתק. הוא ידע שאילו רק היה רומז על כך, מנחם
היה מתחיל לדבר שעות על איך הטכנולוגיה הגיעה היום לייצור
המושלם של היין. כבר 10 שנים שבצרפת מייצרים את היין במעבדות.
בעזרת כבלים, דיודות וקצת חשמל ניתן להפיק אור של שמש שמצליח
לחקות את השמש של דרום צרפת באופן מושלם.
"אתה רוצה להביא לי מתנה? צר לי לבשר לך שהעולם כבר הומצא".

במסיבה שנערכה שבועיים לאחר הגילוי, ביום ראשון בבוקר, מנחם
שאל את דויד איך זה שצץ במוחו הרעיון של השמעת שירי פופ של
לפני יותר משבעים שנה. ההנחיות מדברות במפורש על כך שיש להשמיע
מוסיקה שנכתבה לפני יותר ממאתיים חמישים שנה. מה שנקרא בזמנו
"מוסיקה קלאסית". לדויד לא הייתה תשובה והעדיף להתחמק בקריצה
"לא היה לי כוח לחכות עוד מאה שנה".
מנחם צחק.
דויד חייך אליו בחזרה.
החששות חזרו אל דויד, כשמנחם שאל אותו איך הוא מסביר את העובדה
שארייז'ר יותר יעילים מבטהובן. דויד פחד שאם הוא יענה שזה קשור
למילות השירים של ארייז'ר אז מנחם ישלח אותו לחדר החקירות בתור
נחקר כדי לדעת ממנו הכל. חוויה שיש להימנע ממנה בכל מחיר. במשך
חמש שנות עבודתו במעבדה, דויד ידע שאם הוא יכנס לחדר החקירות,
הוא כבר לא יראה יותר את דבורה, הבחורה שאהב ושרצה לעשות לה
בת. או בן.
"כשהחקירות מתחילות, אף אחד לא יודע מתי הן תסתיימנה, ומה
שבטוח זה שבזמן מאוד קצר הן יצליחו לשאוב את כל מה שיש לי
במוח" חשב דויד. לא פלא שהחקירות הובילו לכאלה פריצות דרך
טכנולוגיות.
"כשהם יגמרו איתי, אני לא אדע אפילו את הדרך הביתה" חלפה במוחו
עוד מחשבה מצמררת.
לדויד אין כל כוונה לחזור לעבר כשחוטים מחוברים לו לגוף.
במיוחד עם עבר כמו שלו. כל מה שהוא זוכר מעצמו, זה שהוא החליט
בגיל מאוד צעיר שהוא רוצה להיות טייס. ואם לא טייס אז סופר.
הוא לא האמין שימצא את עצמו בגיל 26 מתעסק עם חיבורים
אלקטרונים. אבל החיים משתנים ואולי הגילוי שמצא יביא לו פרס
כספי.
אם היה לו קצת כסף, היה עוזב את ראש-פינה, המושבה שהפכה במשך
השנים למרכז הסחר האסייתי-אירופי בעקבות הסכמי השלום, שנחתמו
עשרים שנה קודם לכן, ועובר יחד עם דבורה לתל אביב. חי לו שם
בשקט.
בינתיים הוא רק יכול לקחת רכבת ולמצוא את עצמו תוך ארבע שעות
באיסטנבול. הוא יכנס שם ללובי של המלון הכי מפואר, יחזיק בידו
כוס מים מינרלים ויחשוב איך הוא יוכל לבנות את העתיד שלו עם
דבורה. אחר כך הוא יוכל לקחת את הרכבת של שבע בערב בחזרה ואף
אחד לא ישים לב שהוא נעלם לכמה שעות. הרי אין לו עתיד עם
המשכורת שהוא מרוויח בתור טכנאי. דויד יודע שהוא צריך לקחת את
החיים שלו בידיים. כל הלחץ של העבודה מוציא אותו משיווי משקל.
הוא לא יודע לאן הוא בא ולאן הוא הולך. הוא חושש שכבר מזמן
איבד את כל המטרות בחייו.
כשהיה ילד, לא היה עונה כששאלו אותו מה הוא רוצה לעשות כשיגדל.
הוא העדיף להביט בתכלת שבשמיים ולצייר עננים. הוא זוכר עד היום
את הספרים שאהב לקרוא על התקופות שבהן היה מותר להלחין ולהאזין
למוסיקה לפני שהיא הפכה לשימוש למטרות מדעיות ותעשייתיות בלבד.

"זה אבסורד", חשב לעצמו, "פעם כל אחד היה יכול להתעסק במוסיקה
ולא כל אחד היה יכול להיות טייס. היום זה הפוך".
"שירים זה לא משחק" נזכר איך אביו צעק עליו פעם כשניסה להפיק
מגרונו קול גבוה.
בימים האלה לכל צליל יש ייעוד. מאז שפרופסור מרשקו הוכיח, לפני
יותר משלושים שנה, שלכל יצירה מוסיקלית שנכתבה יש את היכולת
לגרום למחשבה אחת ויחידה אצל בני האדם, נאסר השימוש במוסיקה
בעולם כולו. כל התקן שמע הוחרם וכל מכשיר אלקטרוני, שגם ידע
לנגן, עבר סירוס.
"סוף עידן ההשראה" נכתב באחד העיתונים.
"התרבות לאן?" נכתב באחר.
באחד הראיונות, שפרופסור מרשקו העניק לעיתונים, אמר, שתמיד ידע
שמחשבה לא נוצרת סתם, יש מאין.
"משהו חייב ליצור מחשבה. ואני הצלחתי להוכיח את המה-זה הזה.
היום אנו עדים לעוצמתה האמיתית של המוסיקה" סיכם.
ההוכחה המדעית הזאת היוותה גם פריצת-דרך בתחום החקירות. פתאום
נחקרים החלו לומר דברים שלא היו אומרים קודם לכן. הם החלו לדבר
בשטף של דיבור בלתי פוסק. פרוטוקולי החקירה הפכו לספרים עבי
כרס. דפים לבנים החלו להתמלא במילה הכתובה. אלה היו השנים
שהעולם עבר לשלב הבא שלו. שנים של מלל כתוב ואינסופי.
על מנת לייעל את תהליכי החקירה, הוקם גוף עולמי אחד שינהל
ויפקח על החקירות ועל המוסיקה. מעין איחוד מגובש של גופי המחקר
הפרטניים שהיו מפוזרים בעולם. סניפי החקירה אוחדו עם העיריות
והמועצות המקומיות, וראש העירייה היה גם הממונה הראשי על
החקירה באיזור. כך אפשר להגיע ולחקור כל אדם שעובר ברחוב.

בעבודה שלו, דויד מתעסק רק בתפעול של המוסיקה. מן הסתם, אסור
לו לשמוע את המוסיקה ואסור להשמיע אותה לעמיתים בעבודה. היא
מיועדת אך ורק לנחקרים וניתן להפעיל אותה עליהם, רק לאחר שיצא
עליהם חוזה לחקירה. לאחר הגילוי, שכבר קיבל את השם "דוידקה",
העבודה נעשתה קשה יותר ויותר. יותר שירים מהשבעים שנה האחרונות
החלו להישמע בחדרי החקירות. על דויד הוטלה המשימה לחפש עוד
שירים מאותה תקופה. הוא מצא את עצמו יושב שעות על גבי שעות
ונובר בין כמויות השירים האדירות. דויד מצא את עצמו במרדף אחרי
השירים, פותח וסוגר עשרות רבות של ספריות מלאות בקבצים, עד
שלעיתים היה נדמה לו שהקבצים מחפשים אותו. בשעות לילה המאוחרות
מצא את עצמו צועק לחלל החדר "מי המציא את כל ה-MP3 המזויינים
האלה? מה הם רוצים ממני?"

באחד הלילות, כשהשעה הייתה מאוחרת בלילה והוא נשאר במשרד לבדו,
הוא שמע קולות מהחדר של מנחם. הוא נכנס אליו וראה שהחדר ריק.
"מוזר" תמה בליבו.
הוא כבר התכוון לצאת מהחדר ואז עיניו קולטות על השולחן של מנחם
טופס הזמנה לחקירה. כשהביט מקרוב ראה את השם שלו מתנוסס על
הטופס.
"ידעתי. איזה בן זונה" סינן בין שיניו.
הוא התיישב על הכיסא של מנחם ובמשך דקות ארוכות עברה רק מחשבה
אחת בראשו "הם הולכים לטגן לי ת'מוח".
בעודו הוזה על התיקרה, עיניו קולטות פתאום את אוסף בקבוקי היין
הצרפתיים של מנחם, שכובים על צידן, על אחד המדפים בארון בחדר.

"הנה המרלו של מני" ציחקק לעצמו.
לא עברה שעה קלה ודויד מצא את עצמו שיכור כלוט מתנודד על הכיסא
של מנחם. כשדויד נזכר בדבורה, הוא השתטח על השולחן ופרץ בבכי.
"יותר לא אוכל להביא לה וורדים. לא אוכל לזכור אפילו את השם
שלה".
אחרי כמה דקות של יבובים רצופים הוא הרים את הראש וכיווץ את
שפתיו.
תחושה מוזרה אחזה בו.
"העולם כבר הומצא, מני? בתחת שלי" צעק לעצמו.
"אני אראה להם מה זה להיות מקורי" פלט כשניסה לעמוד על רגליו.

הוא חזר למעבדה, לקח את אחד מנגני ה-MP3, חיבר אוזניות והרכיב
אותן על אוזניו. לקח לו כמה שניות למצוא את הקובץ של הסימפוניה
התשיעית של בטהובן בין הסיפריות. לא חלפו שתי דקות עד
שהסימפוניה התשיעית של בטהובן נשמעה בפעם הראשונה זה עשרות
שנים על אוזני אדם שלא היה נתון לחקירה. הצלילים הראשונים של
היצירה באו כטפטוף קל על אוזני דויד, אך אט אט המוסיקה מילאה
את אוזניו, כיסתה את עיניו, עטפה את נחיריו. הצלילים היכו בו
ללא רחם. רגע לפני שהיצירה הגיעה לשיאה, עוד חלפה במוחו המחשבה
מה יותר חשוב "המוסיקה" או "החקירות". רגע אחר כך, בלחיצת
כפתור אחת הוא מחק את כל השירים שיש בעולם.
משנתו האחרונה של פרופסור מרשקו לפני שנפטר הייתה על קיום של
כפתור כזה בכל מעבדה במקרה שהעניינים יצאו מכלל שליטה.
"כוחה של המוסיקה הוא אינסופי. אנחנו חייבים לשלוט בה ולא היא
בנו" אמר הפרופסור על ערש דווי.
הסימפוניה התשיעית של בטהובן נגדעה בפתאומיות ושקט צורם השתרר
בחלל החדר.

"מה עשיתי?" ניגב דויד את הדמעות ורץ להקיא.