מסתכלת על הנוף המדברי מחלון המגורים שלי, שקט עכשיו אין אף
אחד בחוץ, מחפשת חלק מעצמי, אבל כאן העצים הם רק עצים, ואין
בהם אף לא זיכרון ישן אחד.
אני עוצמת עיניים מדמיינת איך אתה מחבק אותי ולרגע אנחנו ביחד
במקום אחר בזמן אחר מביטים על נוף אחר, ואני קולטת שלא היה לי
זמן לבכות עלינו.
את השיר שלנו מנגנים הרבה, וגם כשאתה סוף סוף לא נמצא במחשבות
שלי מישהו מזמזם אותו ומחזיר אותי לערב רחוק שפתח יותר מדי
דלתות.

בחיים אסור לחזור אחורה, ואנחנו חזרנו יותר מדי פעמים ודפקנו
את זה יותר מדי פעמים, לכל הדברים בעולם יש סוף, גם ליפים, אני
יודעת את זה, אבל למה בעצם זה ככה?

אתה יודע ילד... אפילו לא ניסינו.

מעולם לא יכולתי להסתכל לך בעיניים ולומר לך שאני אוהבת אותך,
מעולם לא אמרת לי מה זה שעומד בינינו.

מאז שנגמר הסיפור שלי ושלך עברו חודשיים, אני חוזרת ואומרת לכל
מי ששואל ומי שלא שואל, שכולם עושים בחירות, ושאתה עשית את
הבחירה שלך, שעל טעויות משלמים, שאני בסדר, ושאני לא חושבת
עלייך, שנגמר הגנון, והרבה יותר טוב לי עכשיו בלעדייך, ושאני
סוף סוף חופשייה.

אבל אני חוזרת הביתה וכל עץ מחורבן מזכיר לי אותך, ואת כמה
שאני מתגעגעת וצריכה אותך בחיים שלי.

אז זאת לא הייתה סתם נשיקה מפגרת
לא בשבילי, וגם לא בשבילך.

והזמן ימשיך לעבור בלעדייך, ויבוא עוד יום ועוד יום, ואת האגו
שלך אתה לעולם לא תבלע, ואני אלמד להפסיק לחכות, אנחנו נהפוך
להיות כמו כל הטיפשים בעולם שמסבכים הכל ונשארים אומללים,
ונהפוך להיות כמו כול מי שאני שונאת...

לא היה לי זמן לבכות עלינו, אז עכשיו אני בוכה, בוכה והרבה...