הם כמעט הצליחו.
למרגלות אבי ואם היום והליל, הם נעמדו. עוד מעט והכל ייגמר,
לטוב או לרע.
לאחר החושך והמחנק שעברו בדרכם, הלילה כבר הפך לעולמם. מפלצות
החשכה נהפכו למשפחתם האימתנית והשמים האפלים, לביתם.
באותו הרגע בו ניצבו מול האור המסמא, רעד עמוק עבר בנפשם.
האור, כלפיד המוביל במנהרה מפותלת, הכריז בקרניים בוהקות על
קיומו. הרסיסים הזוהרים רפרפו על פניהם, כרוקדים ריקוד של
תקווה והלל.
אמנם אור היום עוד היה רחוק והשמש זרחה רק מאחורי הערפל, אך הם
היו שם. הם שיחררו את הנשמות המעונות מכלאן האפל ונתנו להן
לשאוף לרגע את האוויר הרענן.
לרגע אחד ויחיד, רסיסי האור נגעו ברוך עמוק בקרבם, גורמים ללבם
להשתוקק לפרוץ מחזם ולמחשבתם להרקיע.
באותו הרגע, הם ידעו. האור רצה שהם ידעו. הוא סיפר להם שהוא
היה שם, מחכה להם.
לאחר מכן, בזמן שהערפל אט-אט חזר לעמם את האור, הם החלו ללכת
אל עבר סוף הסיפור, החשוך, או שמא, המואר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.