על המדרכה עומד קיפוד. סתם קיפוד. קוציו כה ארוכים, נראה הוא
כה אכזר. למה קיפוד?! למה?! מה עשינו רע?! שמסתובב אתה עם
קוצים לפי צו האופנה?! אני מביט בו ותוהה האם הוא נשוי או גרוש
ומה מצב המשפחה. אז שאלתי אותו, הוא לא ענה, איזה קיפוד ביישן.

"אדוני הקיפוד! זאת אינה תכונה טובה!" אמרתי. "תאר לך מצב
שפלוני אלמוני יעשן לצידך, אתה גמור, אבוד, מלא עשן בריאותיך
המצחינות".
"מגיע לך! בגלל רשעותך! זה צו האל, הגורל, על כך שהולך אתה עם
קוצים כה אכזריים תוענש בבישנותך!" הקיפוד אפילו לא נשא מבט.
אבוי! הכך הדרדרתי?! מדבר אני עם קיפוד עלוב והוא אפילו לא
נושא מבט. הו! איזה קיפוד! איזה אומץ! איזה אופי! אני חושב.
"קיפוד יקר! התינשא לי?" הוא לא עונה.
"מדוע? אוהב אני אותך! משנה אני את העדפותיי למענך!  תקבל ממני
תותים בכל יום!  אדאג לך בכל מצב! ורק אתך ארצה לשכב!"
הקיפוד פתאום נושא פניו. "מה הקטע של התותים?" הוא שואל בקול
כה דק. "איזה מין סטיגמה זאת? הכול בגלל שמוליק הבוגד! ועכשיו
זה דבק בכל הקיפודים! לא אנשא לך אדון! לא ולא! הוא מסיים בקול
זועם.

על המדרכה כבר לא עומד קיפוד. הוא הלך, יותר נכון נמעך, איני
יודע למה, אהבתי את זה הקיפוד, אבל הוא לא היה צריך ללעוג
לשמוליק. חוץ מזה העניבה שלו לא הייתה מסודרת כמו שצריך.