הכל התחיל בוקר אחד, לפני מספר שנים, בעודי יושב במטבח וקורא
את דואר היום.
"חשבון חשמל, חשבון טלפון, חשבון על הטלפון הסלולרי. בכל יום
שני הראשון בחודש הייתי אוכל ארוחת בוקר ומקווה שלא בזבזתי
יותר מידי, ומקווה שאולי אחד מסיפוריי הצליח ועכשיו אני במסלול
המהיר להצלחה, או לפחות קצת כסף תמורתו,  תמיד שנאתי את השעה
הזאת בה פחד ותקווה היו מעורבים בי בעודי קורע את נייר
המעטפות, "עוד חשבון, תשלום לביטוח, שכר דירה, רגע! מה זה?"
נייר לבן עם פסים שחורים תפס את עיני. הוא נראה מכובד וחשוב
לעומת שאר המכתבים, "מעניין מה זה?" חשבתי בליבי.
לא הופיע שם השולח.
לאט לאט פתחתי את המכתב... והנה תוכנו:
"אנו מצטערים לבשר על מותו של בן משפחתנו וביתנו ג'ורג'
הדינגטון.
לוויתו תתקיים בבית העלמין קאלינסט בישוב חורש האלה, רחוב הנחל
סורק 5 ביום שבת ה-10 בספטמבר בשעה 10:00 בבוקר."
קשה לי לתאר עד כמה הייתה מבוכתי על כך שלא שמעתי מימיי על
אותו ג'ורג'י למרות שהכרתי היטב את לאה ויעקב הדינגטון, בני
הזוג ששלחו את המכתב, אשר היו בין חבריי הטובים ביותר. ובעודי
חושב על כך עלתה בי מחשבה "לא שמעתי מהם כבר כמעט שנה וחצי,
אולי מאז קרה משהו בין בני משפחתם, עלי ללכת להלוויה ולגלות
במי מדובר".

כעבור שלושה ימים הגיע אותו יום שבת ונסעתי מוקדם בבוקר אל
היישוב בית חורש הממוקם הרחק בצפון הארץ.
כאשר הגעתי לשם התקבלתי בחיבוק חם ובפרצוף דומע שלא הפסיק
למלמל "הוא היה כל כך טוב... למה הוא היה צריך ללכת... תעשה
שהוא יחזור..." ועוד משפטים מהסוג הזה.


לאחר שנכנסתי לביתם כובדתי בחיבוק מכל אחת מבנות דודתה של לאה,
והיו לה שבע מהסוג הזה.
כשצנחתי כאוב אל תוך הספה האהובה עליי בסלון, שתקתי וניסיתי
לקלוט מעט מידע אודות אותו "ג'ורג'י האהוב שלנו" כפי שכינתהו
רחל, או שמא הייתה זאת רבקה, איני יודע, אינני מבדיל בין שבע
האחיות, בנות הדודות הפטפטניות שלאה כל כך אוהבת.
שמעתי את אחת מהן מדברת עם אחרת "הוא היה כל כך חמוד בעודו
משחק עם בילי שלי, מעולם לא פגע בו בטעות כדרך אחרים אך היה כל
כך שקט" "כן הוא כמעט מעולם לא פתח את פיו" ענתה החברה "ממש
כאילו הוא לא היה שם כלל" והם גלשו לסיפור אודות תינוקם השתקן
של שכניהן שלא עניין אותי כלל ופרשתי מהקשבה לשיחה. משיחתן
הסקתי שג'ורג'י נהיה ילד חמוד נחמד ושתקן מעט, חוסר רגישותם
שבוטא בריכול אודות ילד שנפטר עיצבן אותי מעט אז בחרתי במעשה
ועל מנת למוטט את דעתם פתחתי את פי ואמרתי "כל כך נחמד היה
ג'ורג' ודיבר איתי כל כך יפה".
כולם הסתכלו בי במעין עין מוזרה, כמו שאדם מסתכל בדבר מוזר.
"במה טעיתי, מה אמרתי לא נכון?" חשבתי ולא מצאתי תשובה.

עבר הזמן והגיעה השעה תשע וארבעים וכולם פנו אל מכוניתם ומשם
בנסיעה אל בית העלמין.
ההליכה בדרך עם הארון המכוסה הייתה מרגשת אך הצטערתי מאוד על
שלא הספקתי לראות את פניו של הילד האומלל.
מסביב לנו היו קברים קטנים, נראו כמעט קטנים מידי.
הבור היה מוכן. הגופה הוכנסה פנימה ואני יחד עם שאר הגברים
כיסינו את הקבר באדמה ומייד עזרתי להרים את לוח השיש הקל
שהוחלט ככל הנראה שהוא יכסה את הקבר.
אני ויעקב הרמנו את השיש, אני מקדימה והוא מאחורה.
ראיתי את הכתוב על השיש תוך כדי הרמה אך לאחר מספר שניות נפל
לוח השיש מידי כשסופסוף חדר הכתוב אל מוחי וזיעזע אותי מייד.

על המצבה היה כתוב:

כאן מונח ג'ורג'י שהיה מאז ומעולם כלב טוב וידיד נאמן,
תנוח נשמתו בשלום ובשלווה.