[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אסף הופיין
/
חולפים

החיים זה מה שקורה כשמחכים לאוטובוס הביתה...



כשהייתי בצבא שירתתי בבסיס של מודיעין ליד מעלה-אדומים. בכל
פעם שיצאתי הביתה הייתי מחכה בתחנת אוטובוס קטנה שהיתה צמודה
לתחנת דלק בצומת של הכביש הצר שהתפתל אל הבסיס. אנשים מהסביבה
היו צריכים לנסוע לתחנה הזו במיוחד כדי למלא דלק כי היא היתה
היחידה באזור, וזה היה טוב לחיילים ששירתו שם, כי הם היו
מנצלים את הנהגים המזדמנים לטרמפים לירושלים.
הרבה פעמים כשהייתי יושב ומחכה לאוטובוס שלי, טארק היה מגיע
ומתיישב לידי. טארק עבד בתחנת הדלק. הוא בטח היה אז בן ארבעים
ומשהו, אבל זיפי הזקן האפורים, הציפורניים הצהובות מהניקוטין
והקול הצרוד שלו גרמו לו להיראות יותר זקן. בקיץ או בחורף, לא
משנה, טארק תמיד לבש את אותו המעיל, מין דובון כחול כהה כזה עם
סמל של התחנה, מוכתם בהמון כתמי דלק ושמן. אני לא חושב שראיתי
אותו אפילו פעם אחת בלי המעיל הזה.
טארק היה בא ומתיישב בקצה הספסל, רחוק מקבוצות החיילים שחיכו
לאוטובוסים או לטרמפים, מדליק לעצמו סיגריה ומביט אל המדבר
שמעבר לרכסי הגבעות. אני כמעט אף פעם לא הצלחתי למצוא טרמפ
לכיוון שלי, וקו האוטובוס שהייתי צריך היה מגיע רק כל שעה
וחצי, ולא מעט פעמים יצא לי להישאר אחרון בתחנה, רק אני וטארק.
הוא היה מסתכל לכיוון שלי, מהנהן עם הראש, מוציא את חבילת
הסיגריות מהכיס ומציע לי אחת. תמיד הייתי מסרב והוא היה מחייך
ומכניס אותה חזרה אל הכיס הפנימי במעיל שלו. אחרי כמה פעמים
כאלה התחלנו לדבר. לא משהו רציני, פה ושם. היו לו שלושה ילדים,
שתי בנות ובן, הבת הגדולה למדה בתיכון דתי במזרח ירושלים ורצתה
להיות רופאה, והבן האמצעי רצה להיות חייל, כמו אלה בעיר
העתיקה, טארק היה אומר וצוחק צחוק צרוד של מעשנים. הילדה הקטנה
חולה, והוא ואשתו כל הזמן נכנסים ויוצאים איתה מהדסה, פה
בירושלים, איפה שהרופאים הכי טובים. הוא נולד וחי כל החיים
בירושלים. לאישתו קראו סמעה. לפעמים הוא היה שמח לראות אותי,
היה שואל איך בבית, מה נשמע, מציע סיגריה פעמיים. לפעמים רק
היה יושב ומביט אל המדבר, אפילו בלי לומר שלום. אף פעם לא
שאלתי למה או מה קרה. אנשים אחרים שחיכו בתחנה היו רואים אותו
מעשן ומבקשים ממנו אש או סיגריה, והוא תמיד נתן, בלי לומר דבר.

אחת הפעמים שנפגשנו היתה בשלהי הקיץ, והרוחות החמות שעלו
מכיוון ים המלח היו נעלמות לקראת שעות הדמדומים. ישבתי לבדי על
הספסל בתחנה, עצמתי את העיניים והקשבתי לרוח ששרקה לי
באוזניים. בגלל השקט, ואולי זה היה כיוון הרוח, שמעתי את טארק
מתקרב כבר מרחוק. למרות זאת לא הפניתי את המבט עד שהרגשתי
במשקל שלו על קצה הספסל. כשהבטתי לכיוונו צל ארוך של ערב כיסה
את פניו ולא יכולתי לראות אם הוא מחייך. ישבנו ככה, הערב המשיך
לרדת באיטיות והסתכלתי כמה פעמים בשעון. האוטובוס איחר.
שמעתי את מעילו של טארק מרשרש, וכשהבטתי לכיוונו ראיתי שהוא
מסתכל אחורה, אל כיוון התחנה. אחר כך התיישר והעיניים שלנו
נפגשו. הוא לא אמר מילה והמשיך לבהות אל המדבר המחשיך.
"חיים, ככה זה חיים," אמר לבסוף.
"מה?" שאלתי, אבל קולי נבלע במשב רוח פתאומי. טארק הדליק
סיגריה והניח את הקופסא לצדו, על הספסל.
"אנשים חיים, אתה יודע, זה מוזר," אמר, לא מביט בי, ביד
המחזיקה את הסיגריה שפשף באיטיות יחד ציפורני שתי אצבעות.
"מה?" חזרתי שוב, חזק יותר.
טארק הסתכל אלי כאילו רק עכשיו שם לב שהייתי שם. "תסתכל
אחורה," הוא אמר, "אתה רואה אותו?"
הסתכלתי אל התחנה. באור מנורות הניאון החיוורות ראיתי אדם אחד
עומד בין שתי משאבות ומכוון רדיו. המוזיקה התחזקה והגיעה עד
אלינו. הכרתי את השיר, אהוד בנאי, אני חושב. לא יכולתי לראות
את הפנים שלו, שהיו מכוסות בברדס המעיל, והוא הפנה אלינו את
גבו ונעלם בתוך בנין התחנה.  
"כן," הסתובבתי חזרה אל טארק.
"כן," אמר, ובקולו נשמע חיוך דק, "זה מולי. הוא חדש בתחנה. כמה
חודשים. לא מכיר אותו?"
"לא," עניתי, "למה?"
"הוא אחד נחמד, בטח כמוך. השתחרר מהצבא, עכשיו הוא עובד פה."
מכונית נכנסה אל תחנת הדלק וקול צעדי ריצה נשמע מכיוון התחנה.
טארק המשיך, "הוא מספר לי שהוא גר פה בסביבה עם חברים שלו, גם
כן מהצבא, הם לומדים באוניברסיטה. יהיו פרופסורים כולם." אמר
וזרק את בדל הסיגריה מהכביש. הסתכלתי שוב לאחור אבל מולי בדיוק
התכופף אל תוך מנוע המכונית הפתוח. הבטתי אל טארק וחיכיתי
שימשיך.
"הוא מספר לי שהוא פגש פה בחורה, באה לתדלק פה בתחנה כמה פעמים
עם האוטו שלה," טארק אמר והצביע על מכונית נוספת שחלפה מולנו,
ולא הבנתי אם זה האוטו שהוא מדבר עליו, או רק דוגמא, "הוא מספר
לי איך הוא כל היום פה בתחנה, כל היום דלק, מים, וחול בא
מהמדבר לפה, כל היום כל הלילה, ככה, והוא כבר מיואש ונמאס לו
ופתאום היא מופיעה לו, והיא כמו הירח בלילה והשמש בבוקר, אתה
מבין?" טארק ירק על הרצפה, "והם, אתה יודע, יוצאים ביחד, והוא
מספר לי איך הוא היה מחזיק אותה בלילה, שהם היו ישנים בבית
שלו, עם החלונות פתוחים והרוח מגיעה מים המלח, איך הם היו
שוכבים ערומים מתחת לשמיכה ובכל החדר קר, ואיך הוא היה מרגיש
אותה צמודה אליו והגוף שלה חם ואיך הוא היה מרגיש אותה נושמת,
עם היד שלו על הבטן שלה. רק על זה הוא היה חושב, כל היום כל
הלילה, רק עליה ועל הנשימות שלה ביד שלו."
היתה צפירה בתחנה וטארק ואני הסתובבנו להסתכל. ראיתי את מולי
רץ ממכונית אחת לשניה, ובאמת ראיתי שהוא בחור צעיר, כזה אחרי
צבא, באמת קצת כמוני.
אוטובוס עצר בתחנה, לא זה שחיכיתי לו, וחיילת בודדה ירדה ממנו.
היא הלכה ונעמדה ליד העמוד של התחנה, בלי להביט בי או בטארק.
לא זיהיתי את התג שלה אבל ידעתי שהיא לא מהבסיס שלי. היה לה
שער בלונדיני צהוב ועור בהיר, והיא היתה כל כך יפה, שלא יכולתי
להפסיק להסתכל עליה עד שהיא הסתכלה אליי חזרה, ורק אז הורדתי
את המבט והסתכלתי חזרה אל טארק, מנסה לשדל אותו במבט שימשיך
לדבר. אבל הוא הביט בי חזרה, לא אמר מילה ולא מצמץ.
מי יודע כמה זמן עבר ככה, בשתיקה ובשריקת הרוח, טארק בצד אחד
של הספסל, אני בצד השני, והחיילת נשענת על העמוד והרוח הקלה של
הערב עוברת בינה לביני עם ריח דק של בושם. בסוף באה מכונית,
דלת נפתחה ואור נדלק בפנים, והיא נכנסה ונסעה משם.
"נו, תמשיך," אמרתי לטארק כשאורות המכונית התרחקו.
"אז ככה הוא מספר לי, מולי, על הבחורה הזאת, ולפני שבוע הוא
אומר לי, זה נגמר, הם נפרדו, היא לא רוצה יותר," טארק השתעל
והוציא סיגריה נוספת מהקופסא, "ועכשיו, אני רואה אותה באה כל
יום לתחנה, לתדלק את האוטו שלה. כל יום הוא רואה אותה, היא
רואה אותו." הוא משך שאיפה ארוכה מהסיגריה ושתק.
הסתכלתי שוב אחורה, אבל התחנה היתה ריקה, ורק מדי פעם הגיעו
אלינו קרעי שירים בעברית או באנגלית.
"והם עכשיו, מה הם עכשיו? תגיד לי אתה. איך הם אהבו פעם, שכבו
ביחד מתחת לשמיכה אחת עם הרוח מהמדבר שבאה מהחלון, הם לבדם
לבד, הכי לבד שיש בעולם. לאן הולך הכול? חזר עם הרוח למדבר,
אה?" עוד צחוק צרוד בתוך החושך שהתעבה סביבנו, "החיים זה כמו
כביש בלילה, מכוניות באות, הולכות, בחושך. גם אנשים."
הסתכלתי אל המדרכה והרגשתי איך העייפות מתחילה לשטוף אותי בגל
איטי.
"וגם אתה." הקול החד שלו פתאום גרם לי להרים את הראש.
"מה אני?"
"גם אתה. עם הזאתי שעמדה פה עכשיו לידך, החיילת הזאת. תאר לך
שהיית מדבר איתה, מכיר אותה. תאר לך שהיית אוהב אותה. כל החיים
שלך היו אחרת, לא? מה לא היה קורה, לא היית שוכח את הלילה הזה
אף פעם, לא? אבל לא אמרת כלום, לא שלום, לא רוצה לשבת, לא מה
נשמע, לא כלום, והיא נעלמה עכשיו, חאלס, לא תחזור," הוא אמר
ושפשף את שתי ידיו, "והחיים שלך הם ככה," טארק הרים כף יד אחת,
"ולא ככה," הרים את השניה, "ולך תדע מה היה קורה ככה או ככה.
וזה החיים, מה שאתה עושה, מה שאתה לא עושה, הכול בסוף חוזר עם
הרוח למדבר."
האוטובוס הגיע ועצר בתחנה. טארק זרק את בדל הסיגריה שלו אל
המדרכה ודרך עליו. עלינו יחד לאוטובוס, טארק לתחנה הבאה שלו
בדרך הביתה ואני גם. עד היום אני זוכר את הספסל הזה עם הצבע
המתקלף, את השעות שביליתי שם, את הרעש שאבני האספלט עשו מתחת
לנעלי הצבא שלי, את המעיל הישן של טארק ואת החיילת היפה עם
השיער הבהיר, את ריח הסיגריות שחיילים מעשנים ואת הריח החריף
שהיה עולה מהמדבר ונכנס לך אל תוך האף ואל המוח. את כל זה אני
אזכור תמיד, למרות שכל אלה נעלמו כבר ואינם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לפולני בסטרט
אפ
יש לך
אחוזים???

אחת שרוצה להיות
אשתך


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/3/05 13:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אסף הופיין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה