יום אחד בתחילת ספטמבר היא קמה ועזבה.
כאשר פתחתי את הדלת לבדוק אם היא שם ראיתי חלל גדול וריק,
ניסיתי לצעוק אך לשווא, כל מה ששמעתי היה ההד של עצמי, "כלום!"
אמרתי לעצמי באכזבה (וברקע נשמע כלום לום לום).
"בדידה" (שזה שם הכינוי שלי לבדידות) הצטרפה אליי כדי להעיק,
היא החלה בנדנודים בנוסח "אני לא נוגעת בך!" אבל היא אמרה לי
את זה בגרמנית מה שהפך את זה לממש מוזר מצחיק ומעצבן יחדיו.
לאחר מכן היא עברה להצקות מילוליות אך בצורה שונה, היא החלה
לצעוק: אתה לוזר! נכון אתה מרגיש כמו חתול בלי מיאו, כמו באנג
בלי מצית נכון?! או שאתה מרגיש כמו דלת בלי ידית או קולה בלי
גזים?! הבטתי בה כלא מבין, היא החזירה מבט משתומם, דפקה לי
סטירה וברחה תוך כדי גיחוחים.
לאחר מכן התחלתי להרהר...
חשבתי אולי חבריה בזו לה או שמא היא לא היתה מעוניינת במשכורת
שהוצעה לה, 17.95 לשעה(לפחות לא מינימום).
אינני יודע למה היא עזבה.
זה היה לפני חצי שנה לערך, אני לא ממש זוכר איך קראו לה...
אולי זה היה מזג האויר, למרות שיש שם חום תמידי ולמרות שהאיזור
שבו גרה הוא מרכז העניינים,  אינני יודע, אולי פשוט לא התאים
לה להיות כל כך זניחה וכל כך מחוץ למרכז העניינים...
היא רגילה מטבעה להיות כל כך נערצת, כל כך נחשקת על ידי רבים,
כל כך עורגים לה ומקווים לה.
גם אני ערגתי לה או לפחות אני רוצה לערוג לה.
פשוט לא היתה לי עבודה בשבילה.
רק אם הייתי זוכר איך קוראים לה... מתחיל בא'... "כל הגראס
הזה!" סיננתי לעצמי בכעס.
עלתה במוחי המחשבה שאולי היא פשוט נרקבת אי שם והתולעים מעכלים
אותה אבל אני מסרב להאמין בזה," היא עוד תחזור!" אני אומר
לעצמי בחוסר ביטחון בולט לעין.
מאז שעזבה היא הותירה חלל ממש עמוק בתוכי, חלל שמגדיר את היותי
אנושי, שעוזר לי לראות את נקודות האור בעולם לא ידוע וגדול
זה.
אינני זוכר עוד את השפעתה על תפקודי, אינני זוכר איך היא, מה
היא ולמה היא.
אהה נזכרתי... קראו לה "אהבה"... (ואז החזרתי לעצמי בגאווה
"עליי זה לא משפיע").
כך נראה לי לפחות אם זכרוני אינו מטעני...



                          מוקדש לך "רגש האהבה" ז"ל(?)
                                           בגעגועים רבים.
                                                 אריק ר.