New Stage - Go To Main Page

שיר גל
/
הטעם של הסוף

יום חמישי בצהריים, רכבת ישראל.
צעדה בקרון בניסיון לחפש מקום נורמלי ברכבת עמוסה מאנשים,
חיילים שחוזרים הביתה מדינה של צבא היא חשבה לעצמה.
היא יכלה לחשוב על אחד מסויים משלה.
הנסיעה ברכבת נראתה הפעם ארוכה מתמיד.
הפעם אין מטרה מיוחדת שלמענה היא נוסעת, הפעם זה רק בשביל
לברוח מכל הרעש שמאפיין את הסביבה שלה ניתוחי יתר ועשן של
סיגריות זה לא בדיוק הדברים החביבים עליה.
"התחנה הבאה...אתם מתבקשים..." יכלה לשמוע את הסדרן שצועק
שהתחנה הבאה זה התחנה שלה.
הפעם את פה כי את רוצה לא כי את צריכה אותו. נדמה כי עמדה לי
מעין אימא על הכתף בכל פעם שמחשבתה סטתה מהדרך.
בדיוק הגיעה מונית והיא קפצה על ההזדמנות.
"רחוב המגנים בבקשה" היא בהתה בחלון המונית כל הדרך התבוננה
בשמש שכבר ירדה לה גם היא אחרי יום עמוס בנוסעי יתר ותחנות
רכבת. היא הגיעה לרחוב,חן כבר חיכתה לה בחוץ.

זה כבר היה סוג של הרגל היא ביקרה שם כמעט כל הזמן זה לא היה
חדש.
"טוב לראות אותך ,את נראית טוב מפעם לפעם את רוצה לספר לי איך
את עושה את זה?" ונתנה לה חיבוק מחממם שגרם לה להרגיש בבית פעם
נוספת.
שעות ארוכות של שיחות נפש וטלפונים להשלמת הפערים לכולן ,לקחה
לה דקה ארוכה כדי להרגע ולקחת נשימה עמוקה מהיום המתיש הזה.
היא הביטה אל מסך הפלאפון וראתה את החיוג המהיר אליו, המספר
הזה לא הופיע אצלה על הצג כבר קרוב לשלושה חודשים. היא לא תעשה
את זה היא הבטיחה.
אחרי אין סוף שיחות עם הבנות על איך שהיא לא צריכה אותו ושהוא
לא מתאים לה גרם לה לחשוב בשנית על מעשיה.היא
הבטיחה.להם,לעצמה.
די, אין בזה טעם.
"אפשר?"
"בטח תכנסי אני מהרהרת פה..את אף פעם לא מפריעה"
"אז מה איתך יפה שלי?הכול בסדר איתך את נראית לי קצת מחולקת
כאילו את פה אבל את לא... יכול להיות שאני צודקת?"
"כן..בערך" השתדלה לא להשמע מגמגמת.
"עדיין החרא הזה אה,לא בא לו לקחת חופש ?אני אשלח אותו על
חשבוני! מאמי הוא עושה לך רע..וזה כואב לי,מגיע לך כל כך הרבה
טוב " נדמה כי היא כאבה עבורה, היא ראתה בו רק רע.
"לי כואב יותר האמיני לי ,תיסכול לשווא אינסוף שאלות ללא
פיתרון את חושבת שזו דרך חיים עבורי?אבל אין מה לעשות צריך
להמשיך הלאה" היא ידעה שהיא משכנעת את עצמה.
"אני לחלוטין נגד זה, אבל אני מציעה שתתקשרי, קחי את הטלפון
,היום הוא בטח חוזר מהבסיס תבררי בודאות אם הוא יהיה כאן ותשבו
לדבר פעם אחת ולתמיד! תסגרו עניינים מה את אומרת? הרי ממילא
האצבע שלך נמצאת כרגע על החיוג המהיר אליו או שמא אני טועה?"
היא תמיד ידעה ,היא קראה אותה.
"אני רוצה .אבל ..."
"בלי אבל את מתקשרת פעם אחת ולתמיד נקבל תשובות מהשמוק הזה שלא
מגיע לך לציפורן" היא הייתה החלטית וזה בדיוק מה שהיא הייתה
זקוקה לו ברגע זה,מישהו שיקח החלטה עבורה.
"אוקיי אני מתקשרת ...אבל רק כי חמת הספק עוד תהרוג אותי יום
אחד!רגע...מה השעה עכשיו? אולי מוקדם מדי?"
"כבר חמישה לתשע את יכולה להתקשר...אני יוצאת מהחדר ומשאירה
אותך פה,בלי יותר מדי מחשבות וניתוחים לאיך תשמעי זה יוצא איך
שזה יוצא וזה מה שיהיה שמעת אותי?"היא התחילה להראות כמטיפת
צדק.
היא חייכה אליה. "בסדר זה יהיה קצר וקולע ,ו..לירון?"
"כן מותק?"
"תודה שאת פה...הייתי צריכה את זה "
"בשביל זה אני פה"היא סגרה את הדלת אחריה .והחדר נותר שקט מכל
קול.
היא החזיקה את הפלאפון והשם שלו הופיע על הצג.ידיה רעדו היא לא
יכלה ללחוץ על המקש של החיוג ,היא חששה והפרפרים בבטן פרחו
כאילו הוא נמצא פה ורואה אותה.
"אוקי עכשיו את מחייגת ,מי הוא בכלל אז לא ראית אותו הרבה זמן
והוא קם ועזב אותך יום אחד ,אין לך ממה לחשוש הוא לא שולט בך
יותר" האומנם?חשבה לעצמה בעוד היא מדברת אל מסך הפלאפון.
"זהו אני מחייגת אם לא עכשיו ,לעולם לא" ולחצה על מקש החיוג.
הטלפון צילצל שני צילצולים בדיוק.
הוא ענה.
"אורן?"
"שני"?
"נדמה שזה אתה..היי מה קורה?"היא לא עמדה בהתרגשות למשמע קולו
ונדמה כי קולה רעד מעט.
"שלום לך ילדה. שנים שלא שמעתי ממך לרגע חשבתי שאני חולם...מה
שלומך?"
חצוף חשבה לעצמה איך הוא בכלל מעז להגיד את זה בעוד הוא זה
שמעולם לא הרים ולו טלפון אחד להסביר מה הבעיה שלו.
"אני בסדר ,היו לי ימים טובים יותר. תגיד אתה בבית?יש מצב
שניפגש
לדבר?יש לי כמה אבנים להוריד מעליי" היא פחדה מהתשובה שלו
פחדה, שזו תהיה אותה אחת של פעם שעברה שהיא ניסתה.
"אבנים..?נשמע כבד אני אנסה לעזור, רק תגידי לי מתי ואיפה ואני
בא"
היא לא האמינה לרגע.
"אני אצל חן עכשיו אתה רוצה לבוא עוד חצי שעה ככה נשב פה בפארק
הרגיל מתאים?"
"מתאים ביותר, אני עדיין עם המדים אני נכנס להתקלח ובא ו...
שני?" איזה כיף היה לשמוע את קולו שוב.
"כן?"
"התגעגעתי"
"טוב תגיע נדבר..ביי בינתיים"
"ביי"
הוא כל כך כמו פעם אומר שהוא מתגעגע, ממיס אותה בתוך שנייה
ונעלם לה הכעס הוא היה מומחה בזה .הוא ידע את זה.הוא ידע את כל
נקודות החולשה הקטנות שלה,ידע איפה לפגוע והיא קנתה את מה שהוא
מכר לה.


"עשרה לתשע שני את מוכנה?"שמעה את חן צועקת לה מלמטה.
"אני כבר באה בושם וזהו..."היא לבשה את הג'ינס הבהיר ואת הסריג
בצבע אדום שהוא כך כך אוהב.
"זהו עכשיו זוהי ההזדמנות שלך לסגור הכול אל תהרסי לעצמך" אמרה
לעצמה.
"טוב איך אני?"
"יפה ,כמו תמיד. המניאק צריך להגיד תודה שאחת כמוך מסתכלת
עליו
אני לא יכולה להבין את זה העולם הזה לא הגיוני!" היא נשמעה כמו
תקליט חוזר.היא שנאה אותו, היא הייתה אחות עבורה והוא היה זה
שגרם לה להפוך להיות מישהי אחרת, היא הצטערה שהכירה בינהם.
"טוב אני הולכת ,תאחלי לי בהצלחה " היא הייתה צריכה אותה.
"בהצלחה יקירתי יהיה טוב ותחייכי למען השם. רק הוא גורם לך
לחייך לפחות עכשיו תחייכי!אני אוהבת אותך!"
היא יצאה מהדלת עם חיוך על פניה והרגשת אי ודאות בבטן שלא
הפסיקה להתהפך מאז השיחה.היא הולכת אחריו(שוב),אליו אל הלא
נודע.

המכונית הכסופה שנכנסה בכניסת הרחוב נראתה כשלו ,רעש המכונית
היה מוכר.הם העבירו לילות שלמים של שיחות במכונית הזו היא
זיהתה מיד.
הוא הגיע. החנה את המכונית ויצא לכיוונה.
היא עמדה שם כמחכה להימסר למישהו.
היא לא זיהתה אותו לרגע מרחוק. כשהתקרב מעט הבחינה בעור פניו
השזוף והוא קצוץ ראש לחלוטין.
הוא התקרב אליה במרחק נשימה ויכלה לראות אותו עתה בברור.
"שלום שלום ליפה בנשים"
"אתה מתחיל איתי ועוד לא אמרת לי שלום אפילו כמו שצריך"
"עוקצנית כמו תמיד אה?"
הוא התקרב לעברה ורכן אליה בחיבוק גדול.חיבוק מוכר.
היא יכלה לשאוף לתוכה את הריח שלו, הריח המוכר שלו שרדף אותה
לכל מקום שרק הלכה בחודשים האחרונים. הפעם זה ממנו.
הוא אחז בה חזק כאחד שלא רוצה לשחרר אותה לעולם ,נראה כי
התגעגע.
"אני לא יכול לעזוב את מריחה כל כך טוב ואת פשוט...אחח
התגעגעתי לזה ,איך ביה"ס ?מגדלים אותך טוב?" ציחקק לו כמי
שלועג לה.
הוא רכן לכיוונה הביט בה כמי  שרואה אותה לראשונה בחייו,ליטף
את פניה,התבונן  בעיניה ונשק לה על השתפיים בעדינות.
לרגע נרתעה אך היא התמוגגה מול ריחו ומילותיו. הוא היה כל מה
שהיא רצתה לראות ולהרגיש.
"אורן לא...אני פה כי יש לי סיבה. אני רוצה לדבר ולא על
ביה"ס,ולא על מזג האוויר בוא נשב" הם הלכו מעט עד שהגיעו לספסל
הקרוב.
"כן שני אני כולי שלך..." שלי. חשבה לעצמה כמה זמן היא חיכתה
לשמוע שהוא שלה.
"אורן אני באתי לפה כדי לדבר.
התלבטתי המון אם לבוא לראות אותך. בוא נהיה כנים אתה היית די
חרא. אני פשוט רוצה להוריד את זה ממני ולהבין כמה דברים. אני
רוצה תשובות. אני יודעת שעברו כמה חודשים טובים,וזה נראה לך
טיפה מוזר...אבל אל תשכח זו אני המוזרה שהכרת.
כן מוזר לי שיום אחד נעלמת לי וללא שום הסבר לא טילפנת יותר לא
כלום,פשוט נעלמת.
וכן זה מוזר לי כי אני פשוט לא מצליחה להבין מה מניע בן אדם
לקום וללכת.
נראית לי כאחלה בנאדם ,מוזר כמוני , אותו מזל  ומתוסבך עם עצמך
לקחתי סיכון כי היית מקסים ונראית לי מדהים,מהיום שהכרנו וביום
שהיינו בים והיה כל כך כיף עד ליום שהתנשקנו פעם ראשונה וזה
היה כל כך קסום מבחינתי. אני לא הבנתי מה הלך לא נכון.
מאז שביקרתי פעם אחרונה לא שמעתי ממך כלום.קשר של חודשיים נעלם
כלא היה.
אני מבינה בנים שומעים מחויבות הם נלחצים אבל מעולם לא יצאתי
בהצהרות אהבה או אמרתי לך שאני רוצה אותך,מעולם לא אמרתי שאני
מאוהבת בך ובטח שלא הייתי באובססיה.
אני חושבת לעצמי שדי זה נגמר ואז אתה נזכר שבא לך אחרי
חודשיים, אתה נזכר בי שולח הודעה ואז שוב נעלם.
אני לא מצליחה להכנס לראש הגברי המפגר שלך, מה רצית להשיג בכל
זה? לחשוב שבתחילה הייתי אני שאמרתי לך בשביל מה לנו להכנס
לקשר.איך שהעולם הזה דפוק.
אני מעולם לא רציתי דבר ממך אני לא יודעת מה אתה הסקת ,אבל אתה
מעולם לא באת ושאלת אותי  היי -מה את רוצה. היית עסוק בלברוח
ממני
כמו אש שיש לברוח ממנה במהירות ואני רק רציתי...שתעצור רגע
ותגיד לי מה קורה איתך...מה הולך לך שם בפנים...רציתי לקבל
מענה לאינספור שאלות...שמעולם לא נענו ע"י האדם המתאים.
אני פה היום כי אני רוצה לקבל בחזרה אינספור תשובות...כדי שגם
לי כמו שגם אצלך ,יהיה כבר טעם של סוף"



הפגישה הזו היא עתידית. כשהיא תעז היא תיפגש איתו כרגע היא
בחיפוש אחרי עצמה האבודה .בינתיים יהיה לה מספיק זמן לחשוב איך
הכול יקרה,עד אז זה יישאר בגדר חלום, והשאלות ישארו ללא מענה





היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 21/3/05 14:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר גל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה