[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אם הייתי רוצה- הייתי יכול להרוג אותך. בעזרת הרובה שלי.
כל מה שהייתי צריך לעשות זה לכוון לך בין העיניים וללחוץ על
ההדק. את שאר העבודה היה עושה הכדור שהיה מפלח לך את המוח כשלא
העור, הגולגולת או כלי הדם שלך מסוגלים לעצור אותו.
היית נשאר פה על הרצפה כשהראש שלך מדמם מוח, ואני הייתי עומד
מעלייך, אחרי שהרגתי אותך- ומסתכל לך על העיניים הפתוחות
שבוהות בשום דבר, אולי באלוהים.



מצה"ל קיבלתי את הרובה הזה! צה"ל! צבא ההגנה לישראל, לא פחות.
סומכים עליי- ככה זה. אחרת לא היו נותנים לי משהו שיכול להרוג
אותך. סומכים עליי. אפילו נתנו לי להיות מפקד. אתה רואה. לא רק
שנותנים לי רובה, גם נותנים לי להגיד לרובים אחרים על מה
לירות.
סליחה- אנשים אחרים. אנשים עם רובים.



הרובה שלי הוא ארוך. בתור מפקד- רצו לתת לי מקוצר, אבל אני לא
הסכמתי. רציתי ארוך. בצבא אתה לומד להעריך דברים גדולים
וחזקים.
הוא שחור וחלק, יש מקום שבו אני שם את הכתב שלי- ככה. פה אני
מכניס את המחסנית. בכל מחסנית יש 29 כדורים, כדי שאם אחרי
שתמות חבר שלך יבוא אני אוכל להרוג גם אותו ולוודא הריגה
בשניכם. כדי שתלמדו לא להתעסק איתי.
פה אני לוחץ על ההדק, אתה רואה? כזה מתג קטן, אבל כזאת עוצמה
אדירה עצורה בו. נהדר. בדיוק כו המדינה שלנו. קטנה ועוצמתית.
נמוכה אבל חזקה.
אף אחד לא מתעסק איתה - ומי שכן - לא זוכה להצטער על זה אחר
כך.



פעם הייתי בשכם. באחד הלילות יצאנו לצוד איזה ערבי מחבל שהסתתר
באחד הבתים. לקחתי את הרובה שלי, דחפתי עוד אקדח בחגורה וצעקתי
"אחרי!".
וכשאני צועק "אחרי!" כולם מבצעים. ככה אני, גדול וחזק. בדיוק
כמו המדינה והרובה שלי.
צעדנו באחת הסימטאות, עד שסלים, משתף פעולה שעובד עם היחידה
שלי נעצר והצביע על אחת הדלתות. מעניין שבערבית מצביעים כמעט
כמו בעברית. ההבדל היחיד כנראה, הוא שהערבים מצביעים עם האצבע
האמצעית ולא עם האצבע המורה, כמונו.
מעניין אם ככה זה בכל התרבויות הפרימיטיביות.



סלים הוא ערבי חכם. מאלה שיודעים מה טוב להם. אומר מה שצריך
לדעת ולא מרים את הראש.
אולי אם לא היינו עכשיו במצב של מלחמה איתם, היה יכול להיות
נחמד מדי פעם לנסוע אליו לכפר. שאבא שלו, השייח' משהו, יכין לי
קפה וזה. דו קיום כזה. אמא שלו אפילו הייתה יכולה להחליף את.
המנקה הפיליפינית שלנו. ובטח גם הייתה עושה עבודה יותר טובה,
למרות שלפי מצב ההיגיינה באורוות האלה אני דווקא חושב אחרת.



אני פורץ את הדלת בבעיטה ולוחץ על המתג של החשמל. הוא לא נדלק.

הערבים האלה - אפילו חשמל אין להם בכפרים שלהם.
אני מדליק רימון תאורה וזורק על הרצפה. שלוש דמויות בחדר
מתעוררות בבהלה. צעקות, בלאגנים. אני מכוון למבוגר את הרובה
לפרצוף. כבר למדתי בתור מפקד שאם מכניסים להם אותו לתוך הפה הם
לא יכולים לענות.
"איפה הוא?!" אני צועק, "איפה המחבל?!"
הערבי ממלמל משהו. אני משתהה שנייה. "צריך לחפש בכל הבית!" אני
חושב.
"תחפשו אותו!" אני צועק על החיילים שלי ופונה ימינה לכיוון
איזה דלת פתוחה.
דרך העשן של הרימון אני רואה דמות מתקרבת אליי כשהיד שלה מורמת
ומחזיקה משהו שנראה כמו סכין - "אללה וואכבר!!!"
"בום!" הכדור שלי מפוצץ לו את הראש עוד לפני שהוא הספיק
לחשוב.
הערביי הזקנה מתחילה לצווח משהו בערבית.



כשמנקים רובה צריך להיות מאד זהירים. לא סתם המציאו כלים
מיוחדים בשביל זה.
אני מנקה את הרובה שלי לאט לאט, מתעקב על כל קימור וחלק, נותן
לו את הכבוד שמגיע לו. אחרי שנקיתי את הקנה ואת החלקים
הפנימיים והחזרתי הכל למקום, אני לוקח מטלית ועובר על כולו
בעדינות, לאט לאט, מחליק אותו עד שיהיה נוצץ ובוהק.
בצבא שלנו מחנכים אותך למצוינות, ואני בתור מפקד, צריך לתת
דוגמא אישית.



אתה רואה - את האיקס הזה חרטתי על הקנה בלילה שבו סלים נהרג.
אחרי שהוא הוביל אותנו לבית הוא כנראה התגנב למטבח בלי שאף אחד
ראה, בגלל העשן, ולקח סכין.
לא האמנתי שהוא יבגוד בנו ככה. שום דבר שקרה לא היה יכול
להוביל אותי כמפקד למסקנה שהוא אולי יעשה את זה.
אולי הטעות שלי הייתה שחשבתי עליו בצורה אנושית מדי. כבר
תכננתי את החאפלה שנעשה אצלו בכפר. את הקפה שאבא שלו, מוחמד,
או מחמוד, יעשה לנו, וככה שכחתי שהוא עדיין ערבי- למרות
שלפעמים הוא עושה רושם של בן אדם.
את הטעות הזאת אני לא אעשה שוב.
למזלי חשבתי מספיק מהר באותה שנייה כדי לתקוע לו כדור בין
העיניים.
זה מה שטוב בצבא - אתה לומד לחשוב מהר. לפעול לפי
האינסטינקטים.
כדי שתדע לשמור על עצמך, אתה לומד להתחבר לחיה הפנימית שבך,
וככה אתה מסוגל לפגוע בלי לבזבז זמן בלחשוב קודם.



בדיוק שנה עברה מאז, ועכשיו אני נוסע לאזכרה הראשונה לעידו
ויוסי- שני החיילים שלי שנהרגו כשעלינו על מארב בדרך חזרה
לבסיס.
מדי פעם אני מסתכל על הקעקוע שעשינו, כל היחידה, ביומיים
ג'ימלים שקיבלנו אחר כך: הסמל של היחידה בצבע אדום- כמו הדם
שלהם שעף לי על הפנים אחרי הפיצוץ- ולמטה כתוב: "כל הכבוד
לצה"ל".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עדיף ציפור אחת
ביד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/3/05 14:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי ברונפנברנר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה