בשלוש השנים האחרונות הייתי לוחם. אני אומר "מי שלא חווה את זה
- לא רק שלא יודע, אלא גם לא יכול לתאר"

אתה, כן אתה, זה שקורא את המכתב הזה, ניסית פעם להילחם מול
המוות? ניסית פעם להילחם כשידעת שהוא יותר חכם, שהוא יותר
זדוני ושהוא יותר חזק? ניסית להילחם וכל פעם רק גירדת לו את
קצה החרב או השריון? בכל פעם כזאת נתת את כל מה שיש לך ועוד
קצת והרגשת שאתה דוחף כדור ענק במעלה הר רק כדי שיצבור יותר
תנופה ויתגלגל עליך בחוזקה? אז ככה הרגשתי אני.

אני לא חושב שיש מלחמות שקל לנצח, ובכל מלחמה מאבדים משהו וכל
אויב הוא אכזר. אכזר - אם אפשר לקרוא לו ככה, אולי לא אנושי,
לא "הומניטארי". אחד כזה שפוגע בילדים ונשים בלי הבחנה רוצה
לנצח בכל מחיר. מתפוצץ, פורץ וכולם בוכים, אבלים. מת בחיים.
דכא אותו והוא יתארגן מחדש, ישוב בכל פעם בדרכו שלו - היא
חזקה, ערמומית וזדונית יותר.

בשלוש השנים האחרונות היו הרבה רגעים שיכולתי לסמן כקצה, כסוף
שלי, הנה פה אני נופל. אומרים שיש לי רוח מלחמה, שאני יכול
להסתכל למוות בעיניים ולהגיד "לא תודה, אני נשאר עוד קצת..."
אני לא חושב ככה, כל הרגעים הללו שעברתי היו בשבילי עוד צעד
במדרגה למטה. לרגע לא חשבתי שאנצח, אולי בגלל זה כינו אותי
חבריי "הקרקפת", כאילו סהרורי עם חוש הומר שחור.

אז זה סיפורי, "הקרקפת". בלי מספר אישי, בלי כוונות מיוחדות
בלי מדים. אני לא צריך את החברה, אני יוצא לבד.

קיבלתי סרטן בגיל 18. כשחברה מתגייסים לצבא אני התגייסתי לבית
החולים. אני מניח שזה התחיל עוד קודם, כמו צו ראשון בגיל 16,
רק שלא ידעתי שזומנתי, נבחנתי ונמצאתי מתאים. כשחברי באו אלי
לבית החולים עם המדים החדשים אני הראיתי להם את הכותונת שאמי
תפרה לי מבד מיוחד כדי שיהיה לי יותר נוח. יש לי כיס לטלפון
ועוד כיס לארנק. כשהם הגיעו עם הנשקים שלהם אני הראיתי להם
תצלומי רנטגן עם המון נקודות שחורות. וכשאחד הגיע עם סיפור
פיקנטי או איזה איקס על הקנה הוצאתי את הנשק הסודי שלי -
תצלומי מוח. פראייר לא יצאתי. מלך ההומור השחור. אימא רצתה
שאלך לפסיכולוג. אולי יותר ראלי להגיד שהוא יבוא אלי ונדבר על
איך זה ומה אני מרגיש. היא לא אהבה את ההומור הזה וטענה שאני
מסתיר רגשות עמוקים אבל אני טענתי: זין, כל העולם זין אני
אסתיר מה שבא לי ואיך שבא לי ונראה מישהו שיגיד לי לא. אני
מקווה שלא הייתי אנוכי מדי.

בכל פעם שבעיתונים נמצאה כתבה על תרופה חדשה לסרטן או מדענים
בכוס אמ-אמו גילו בלה בלה בלה הרגשתי שאני מת מחדש. אני לא
מבין למה בכל ה"יום טוב" הזה לא הקדישו לי איזה שעה מסכנה. רק
רציתי לראות את שי גבסו, אולי את צביקה הדר ואם אפשר גם לקבל
איזה נשיקה ממישהי. תמיד אמרתי לעצמי שאם יש משהו שאני מצטער
עליו זה על זה שאני הולך למות והדבר השני הוא שמעולם לא נישקתי
בחורה. אהבתי כן, אני עדיין אוהב. אבל איך אני יכול ללכת
ולהגיד לה "הילה, אני אוהב אותך וכנראה גם תמיד אוהב", אני לא
רוצה אותה כאן ליד מיטתי כמו איזה נקיפת מצפון אחת גדולה, אני
לא עד כדי כך חרא.  

אסף, רציתי להגיד לך תודה. אתה זוכר את השיחה ההיא שדיברנו
ואמרת לי איך זה שנותנים לך זמן בצבא והזמנים אף פעם לא
הגיוניים. כמו לרוץ מהמטבח לשלט הפלוגה וחזרה ב- 20 שניות. ואז
אמרת שאמרו לאודי לעשות את זה ולגעת בפ' והוא התבלבל ונגע עם
הפה שלו וצחקת עד כלות נשמתך. ואז איך הרסתי את האווירה ואמרתי
שאתה לא בן אדם לבוא ככה ולהתלונן בפני על זמנים לא הגיוניים
כי לי הרופא גם נתן זמן, נתן והלך וכל הלילה בכיתי. אז אני
רוצה להגיד לך תודה, שגם אחרי שצעקתי עליך וקיללתי אותך, גם
אחרי שנתתי לך סטירה, המשכת לבוא אלי ולהביא לי שוקולדים, לספר
סיפורים על בנות ועל צבא. אז תודה שהיית חבר עד הסוף המר.

אורן, רציתי להגיד לך סליחה. אני לא רוצה שתהיה עצוב. אני יודע
שאתה אוהב אותי אבל לא בחרתי בדרך הזאת. אני רוצה להגיד סליחה
כי אני הולך להגיד לך שאני אוהב אותך וז תהיה יותר עצוב בהמשך
אבל אני אוהב אותך וסליחה שאני גורם לך להרגיש חרא. תהיה חזק
ותמשיך הלאה. אני גם לא התכוונתי לנטוש אותך שם בזירה כשהכול
שוצף וגועש אבל אני יודע שאתה מספיק חזק לחבר את הקרעים.

אמא ואבא, מה אומר ומה אגיד. אני אוהב אתכם. ואוהב גם מחר.


אם יש גן עדן...