בפורים חיפשו אותי לבובה בקופסא. הייתי בת 11. אימי ודודתי
ישבו אחרי צהריים רבים ומופלאים בסלון הבית המבולגן מבדים,
קישוטים וקרטונים ותפרו לי את פאר היצירה.
אכלנו עוגיות וצחקנו ומדי פעם דקרו אותי הסיכות כשמדדו לי את
שמלת הבובה הוורודה והקצרה, לראשונה עם כיווצים בחזה, שהחל
לבצבץ מעל למחשוף הנסיכי.
לבסוף היה הכול מוכן. איפרו את פני, הבליטו והגדילו את עיני
למראה בובתי.
הכניסו אותי בקושי רב אל תוך קופסת הקרטון הענקית, שרק רגלי
הנעולות נעלי לק ביצבצו ממנה. בחזית סגרו עלי בנייר צלופן,
ועליו סרט משי קשור באלכסון לתפארת.
יצאתי את הבית בצעדים קטנטנים, מפאת הקופסה, בדרכי לבית הספר.
כבר בדרך נטפלו אלי נערים וקרעו את הקופסה, אבל אני החזקתי בה
סביבי בעקשנות, כי בלעדיה, לא הייתי מחופשת כלל, והאיפור קיבל
משמעות שונה לחלוטין.
בית הספר המה ילדים, אבל כמעט מיד הרגשתי במבטו של המורה שורף
אותי. הבטתי סביבי עד שנפלתי לתוך עיניו.
היו לו עיניים איטלקיות, ארוכות ריסים, והלהט בהם המיס עופרת.
כל גופי היה לבעירה. כמעט התעלפתי. הוא סימן לי במבטו ללכת
אחריו. נשארתי במקומי לאחר שהתרחק. מוקפת בצלופן, מנותקת,
אילמת. הוא חזר לאחר מכן ועיניו כועסות, הן חדרו את המרחק
בינינו וביטלו אותו כאילו נגע בי בפרהסיה.
הפעם הלכתי אחריו בשקט. במסדרון מילמל "חכי לי ביציאה האחורית
מאחורי חדר האוכל", לא היה מקום לעירעורים.
כמרגל הממהר להעביר מסר מדוייק הסתלק משם, עשיתי את דרכי
במסדרונות הארוכים עד שהגעתי למקום המיועד, שביל פרוע שיחים
ליד פחי הזבל.
הוא ישב על הווספה שלו וחייך, ידיו שלובות על חזהו בנחת.
"בואי אקח אותך לסיבוב", אמר בצרידות מוזרה.
"אני רוצה למסיבה" אמרתי.
"אני אחזיר אותך, אל תדאגי".
הוא הפשיל מעלי את הקופסה ללא אומר וזרק אותה לשיחים, דחק בי
לעלות על המושב האחורי ויצא לדרך, כשאני מחזיקה במבוכה את
מותניו בידי הדקות, קופאת מקור ברוח העזה.
בודאי היינו מחזה מוזר: גבר חסון וכהה במעיל רוח וילדה רזה,
כמעט עירומה, בשמלת משי וורודה.
נסענו כמחצית השעה ועצרנו בתוך גן ציבורי אפל בפתח תקווה.
הוא מיהר לקחת אותי פנימה לעומק הגן, עד שהגענו לספסל נסתר
בחשיכה, בו התיישב וגרר אותי אל ברכיו, פותח את רגליי ביד
קדחתנית, מצמיד את פיו לאוזני ולוחש בלהיטות "את יודעת שאני לא
אעשה לך אף פעם משהו רע בובה שלי" שוב ושוב.
אצבעותיו חדרו לתוכי. כאב חד ובושה איומה פשטה בי. הייתי
קטטונית. שום מילה, התנגדות, או תגובה כלשהי לא באה ממני.
לאחר מכן העמיד אותי ועמד מולי, מכנסיו פתוחות והוא דוחק איבר
קטן ונוקשה בין רגלי.
הוא לא חדר פנימה והנוזל החם שפרץ ממנו נזל לאורך רגלי ונספג
בגרבי המלמלה שעמדו קפואות בתוך נעלי הלק החדשות.
בדרך חזרה נקשו שיני מקור בחוזקה כה רבה, עד שנשכתי את עצמי
וטעם הדם התערבב ביללת הרוח באוזני הכואבות מקור.
הוא הוריד אותי ליד אותה יציאה בה אסף אותי, חייך חיוך קטן וטס
לדרכו.
עמדתי שם תלושה, דביקה, רועדת. ידעתי שעל המתלה בכיתה מחכה לי
תיק המשי הוורוד, בו הכניסה אמי צעיף דק, ומפתחות הבית.
אבל בית הספר היה חשוך, והכיתה נעולה. הלכתי בדרך הארוכה
הביתה, לבדי. על התחתונים היה כתם יחיד של דם.