"יער השאנטי הכחול"
(ציור למען ילדי בית השנטי להקמת קרן נצח)

כשהוזמנתי לצייר את הציור הענק הזה (40 מטר מרובע של יער כחול)
היה לי זמן קצוב מראש: 3 חודשים. ידעתי שאזדקק לעזרה. ביקשתי
מכמה מתלמידיי הטובים להיות לאסיסטנטים. במהלך הציור אלה באו
והלכו כרצונם.
לקראת החודש השלישי מצאתי את עצמי בעיקר לבד. הייתי פותחת את
הבניין העזוב ביפו העתיקה (מועדון הלילה "כליף") שהושכר עבורי
כסטודיו למשך זמן זה, מטפסת לקומה השלישית בחושך, מדליקה
אורות, מוזיקה (בעיקר הרקוויאם של פורה) וכו'; ומוצאת את עצמי
לבדי מול מטלה מדהימה, מרגישה כשחיין בודד בלב ים, רואה גל
גדול מתקרב אלי. ידעתי שאני מסוגלת לשחות, ועדיין, התחושה
הייתה מהממת.
הצעד הראשון, לפני שהתחלתי אפילו לצייר, היה החומר. זה דרש
לילות ללא שינה ומחקר יומי מייגע, להגיע לפתרון הטוב ביותר:
מאחר שאת הציור עמדו לחתוך ל1000 חתיכות ולמכור כל חתיכה לחוד,
(ומאחר שמעשה החיתוך סיכן את הציור) הזמנתי 1000 משבצות של עץ
MDF שהודבקו כמרצפות למשטח הבסיס כך שבסיום הציור לא יהיה צורך
בניסור אלא בפירוק בלבד.
ביום הראשון בו מרצפות העץ היו מוכנות, התיישבתי מולן והסתכלתי
עליהן שעות. הייתי חייבת למצוא את הנקודה הנכונה של האופק.
ידעתי שזהו העיקר: אם הוא יהיה גבוה מדי הרגשה של טיפוס במעלה
תורגש. אם יהיה האופק נמוך מדי המרחק לא ישחק תפקיד. אם יהיה
נוטה לשמאל או לימין אולי לא אוכל להגשים את החשובה במטרותיי:
רציתי שלשביל המרכזי יהיה "אפקט המונה ליזה": כשם שעיניה
הולכות בעקבותיך, כך השביל ילך איתך, גם אם תתרחק לצד אחד של
האולם או לצדו השני, ילך השביל איתך ותמיד תרגיש שאתה נמצא
במרכזו. כך שישבתי שם, במשך שעות, כשתמונת הציור בלבי, מחפשת
את נקודת הזהב. כשמצאתי אותה, סימנתי אותה, ואז ביד חופשית
שרטטתי את כל סצנת היער עם מכחול שמן יחיד. לאחר מכן יכולנו
להתחיל.
השעות היו ארוכות, החום בלתי נסבל, ולאחר חיטוי מסיבי של
האולם, לא סבלנו יותר מפרעושים וכיני יונים.
סביבנו היו דליים מלאי טרפנטין. במהלך הטיפוס הפראי על
פיגומים, ומפאת הזמן הקצוב הקצר שעמד לרשותי, התכסיתי בצבע
לעיתים קרובות. אז הייתי מנקה את עצמי בעזרת טרפנטין. בנדיבות.
מה שעמד לבוא לא יכולתי לנחש. יום אחרי יום עבודת הציור נמשכה,
בדחיפות, בהתרכזות עמוקה, עד שגופי צעק. האסיסטנטים החלו
להרגיש רע, ונעדרו לשם התאוששות. ועדיין הייתי עיוורת לאסון
המתרגש. בינתיים התחילו ביקורי אנשים באתר יום ולילה. חלקם היו
חברי הטובים, אך רובם, היו אורחיו של מנהל הפרויקט.
לילות רבים התאספו האנשים וישבו לאורך הלילה, עד אור ראשון,
מדברים ושותים, מביטים בציור המשתנה. הם גילו חיות נסתרות,
שלחלקן כיוונתי, ואת חלקן לא שיערתי מעולם. כל זאת סופר לי עם
בוא הבוקר. אני עצמי, בלכתי הביתה בערב, לביתי המלא בחברים
ובילדים, הייתי פותחת את ברז הז'אקוזי על הגג לפני שאמרתי
שלום, ותוך חצי שעה (לאחר שבישלתי במהירות וכו') צללתי פנימה,
בכדי לא לצאת עד לכתי למיטה.
דבר זה, להפתעתי הגדולה, כנראה הציל את חיי.
לקראת סופם של שלושת החודשים שהוקצבו לי לצייר בם, הייתי חלשה
מאוד. ערב הפתיחה הלך והתקרב, ואני, חסרת אנרגיה ומותשת
לחלוטין, הייתי מוותרת על הז'אקוזי ונופלת ישירות למיטה.
שבועיים לפני הסיום התעלפתי, פעם ראשונה בשרשרת ארוכה  של
אירועים דומים.
בשלב מסוים הרגשתי שאני עומדת למות, וזחלתי חזרה כדי לצייר
שלושה פרפרים סגולים, שחשבתי שיהיו הדבר האחרון שאצייר. אבל
המשכתי בכל זאת, ובלילה שלפני ליל הפתיחה עליתי על הפיגומים
בפעם האחרונה. הפעם היה אתי צבע קסמים. בלתי נראה. בצבע זה
רשמתי את אחת האמירות של המורה שלי, מהרג'י, לאורך כל השמיים.
שלושה ימים לאחר מכן אושפזתי בבית חולים, עם הרעלת צבע, דלקת
ריאות כימית, וקרישי דם. לא יכולתי לנשום, והטכניקות של אותו
המורה שמרו אותי שלווה בסיטואציה שהייתה מבעיתה למדי. נפרדתי
מילדיי, נתתי להם הוראות אחרונות ועצה, והתכוננתי למות. אחרי
שלושה שבועות בבית חולים וחודש החלמה בלווית חמצן מצאתי את
עצמי שוב בביתי. לא יכולתי לגעת בצבעי שמן יותר.

נ.ב.
בחלוף שנה מאז האשפוז, ניקוי רעלים מסיבי ודיאטה מחמירה,
הצלחתי לחזור (בזהירות) אל המדיום האהוב עלי. אני מציירת שוב
בשמן. ציורים, כולל ציור היער עליו מסופר, אפשר לראות
באתר:www.daphna-arod.com