ב-13:40 נכנס איש שמן דרך הדלת ועצר כדי לנסות להיזכר במה שהוא
שכח. אחרי כמה דקות הוא נזכר והלך לעבר ארון המגירות. הוא פתח
את המגירה וחטף אגרוף לסנטר. אחרי שאיבד את ההכרה - יצא
מהמגירה האדם שחבט בו ונזף בו. זה לא האיש לו הוא ציפה. הוא
כעס, חזר למגירה וסגר אחריו.

יומיים לפני-כן, הטלפון במשרד של מר ג'ונס צלצל. הוא הרים את
השפופרת ואמר, כהרגלו: "הלו?" מהצד השני של הקו ענה לו קול
עמום: "שלום וולטר. כדאי שתקשיב, וכדאי שתקשיב טוב". וולטר
החליט לקבל את ההצעה. "אשתך בידינו. אם אתה רוצה לראות אותה
שוב, בחיים, עליך להיות בכך-וכך, בדיוק בשעה כזאת או אחרת, עם
סכום כזה של כסף, בתוך מזוודה ובשטרות לא-חתומים. הכול ברור?".
"כן", ענה וולטר, "חוץ מדבר אחד: מי אמרתם שנמצא בידיכם?"
-"אישתך. סילביה."  
-"אה. אני... לא נשוי..."
-"רגע... זה לא 9918223?"
-"לא. זה 8918223"
-"סליחה... טעות."

רגע אחרי זה, נכנס איש שמן עם כובע למשרד של וולטר ואמר,
כהרגלו, "שלום". וולטר היה מופתע, אך קם בנימוס מהכיסא, הושיט
את ידו בנימוס לעבר האיש ואמר, בנימוס, "וולטר". השמן קטע אותו
בגסות ואמר, בנימוס: "ג'ורג'. ג'ורג' ווטסון". אחרי "נעים
מאוד" רשמי וכו' ישבו השניים במשרד וניהלו דו-שיח.
-"אני חושב שהגיע הקץ", אמר ג'ורג.
-"הקיץ הקץ...", תיקן אותו וולטר.
-"סתום".
-"מה מטריד אותך ג'ורג?"
-"אשתי נחטפה."
-"אשתך נשרפה?"
-"לא. אשתי נקטפה; בטרם-עת..."
-"כולם מתים בסוף, ג'ורג, גם אם הם בני-תמותה."
-"היא לא מתה, וולטר. היא עדיין בחיים."
-"אה, אבל חשבתי..."
-"היא נקטפה ממני. על-ידי גבר אחר. רזה יותר."
-"אני חושב שאני מבין לאן אתה חותר, ג'ורג..."
-"אז תוכל לבצע את העבודה?"
-"כן. זה יעלה לך את הסכום הרגיל."
-"...שהוא?"
-"סמלי."
-"כמה?"
-"בשקלים?"
-"כן."
-"חדשים?"
-"כן."
-"ארבע-מאות חמישים ושלוש אגורות, וחמש-מאות ושישים שקלים."
-"בסדר."
-"איך קוראים לאישתך, ג'ורג?"
-"ברוריה. ברוריה כהן. היא גרה ברמת-חובב, רח' האיזדרכת 8."
-"ואיך קוראים לאדיוט שהיא איתו?"
-"אין צורך לקלל, וולטר."
-"לא, אני מתכוון לאדיוט השני... אה, זאת-אומרת..."
-"אה, הבנתי. קוראים לו שמעון ווקנין. הוא ראש-הממשלה."
-"איזו ממשלה?"
-"ממשלה שהוא המציא. הוא גר בקריית-שרת, ברח' מעלה הארבעה 8."
-"תודה. זה כל המידע שאני צריך." וכך נפרדו השניים להתראות.

ביום אחר, קצת לפני 12:37, החל וולטר ליישם את תוכנית פעולתו.
הוא ניגש לביתו של שמעון וארב בין השיחים. שמעון יצא מן הבית,
והלך כמדי-יום בשבועיים האחרונים לפגוש את ברוריה בבית-קפה
סמוך. אחרי שהתרחק דיו, הגיח וולטר מהשיחים ונכנס לבית. הוא
ניגש ישר לחדר-השינה, שם התחבא בתוך המגירה.

אחרי שחבט בטעות בג'ורג', כעס על ג'ורג', נזף בו, קילל אותו
וחזר למגירה. אחרי שעה קלה הוא נרדם.
בינתיים שבו הביתה בני-הזוג שמעון וברוריה. ברוריה תלתה את
המעיל על הקולב ושמעון ניגש לחדר השינה, שם ציפתה לו הפתעה
בצורת גופת איש-שמן שרועה על השטיח. בלי להיבהל מדי הוא קרא:
-"אה, ברוריה?"
-"כן, חומד?"
-"יש פה איש שמן מת. את מכירה אותו אולי?"
הפנים של ברוריה האדימו. היא אצה לחדר השינה וזעקה קלה נפלטה
מפיה: "ג'ורג'!" הזעקה העירה את שוכן המגירה שקם בבהלה, חבט את
ראשו ב"גג" המגירה ומת. "מה זה היה?" שאל שמעון. "זה בא
מהמגירה..." שמעון פתח את המגירה ומצא בפנים את כל התחתונים
שלו ושעון זהב. "חיפשתי את זה!" הוא אמר, וענד את השעון.
"שמעון," אמרה האישה,
-"בוא תעזור לי לסחוב את ג'ורג'."
-"מי זה בכלל?"
-"בעלי... לשעבר."
הם סחבו אותו, ובקושי רב הם השליכו את גופו מבעד לחלון (קטע
סלפסטיק משעשע שבו נחבט הראש של ג'ורג' מספר פעמים בקיר ובאדן
החלון, וגם הזרועות שלו. צריך להיות שם כדי להבין...). ג'ורג'
נפל לתוך פח ירוק, גדול כזה.

ברוריה ושמעון חיו באושר איזה כמה ימים, עד שריח חריף
ובלתי-נסבל שבקע מארון המגירות שלהם גרם להם לפתוח את אחת
המגירות, שם גילו גופה נרקבת של רוצח שכיר מבוגר, מתוסכל ומת.
אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי (הם קברו אותו בחצר).