הרגע שוב נוזל,
כלום זולג מבין האצבעות.
זה מוות מטאפורי,
חיי בריחה ממציאות.

היית יכול להיות עכשיו
חלום שהתגשם,
או עבד נרצע,
גם הוא הרי רואה מתוך כלובו
איזה חסד עם רדת החשיכה.

השקט שוב נגנז
במקום שאין אליו גישה,
שמן הזמן נוטף מן הנקבוביות,
מותיר אחריו יובש נורא.
זיקנה,
זו חולשה מטאפורית,
רק אדם שובר אדם
הזמן רק עושה את שלו בהתמדה.

במשחק שבין רגע ועוד רגע,
טוב להיות חלש
מפעם לפעם
כדי לדעת תהילה
בבוא היום.