היא מחכה. החיים זזים והיא מחכה. למה בדיוק? אולי לו ואולי
למשהו גדול יותר...

לו אין מושג שהיא מחכה, או קיימת בכלל. מבחינתו אין אותה.
וזה מה שהכי מפחיד: כי היא הרי יודעת שיש, אבל לא כולם יודעים.

היא אינה יכולה לתאר את העולם בלעדיה, גם כאשר מנסה ממש חזק.
יכולה לראות את עצמה קמה בבוקר, אוכלת, צוחקת. מכירה את עצמה
כמעט מאז שנולדה או אולי כמה שנים אחרי זה.
חיה עם עצמה יותר זמן מאשר מכירה את עצמה, אך לבטח זה יותר ממה
שהוא מכיר אותה.

יש הרבה דברים אחרים לעשות, אחרים וחשובים יותר מלחכות. אבל
משום מה זה כל מה שמושך אותה, לא מצליחה לעשות דבר מלבד זה.
בזבוז זמן איום, השניות חולפות והופכות לדקות שהן גדלות לשעות
שבבוא הזמן יהיו ימים אבל היא אינה שמה לב לכך מפני שהיא עסוקה
בלחכות. וככל שמחכה יותר כך תהליך ההיווצרות ממשיך וגדל
וסוגר מעגלים בתוך מעגלים מבלי להתריע או להזהיר אותה כי במעשה
זה - פוגעת בעצם רק בעצמה, שכן אין לה באמת למה לחכות. דבר
לא יפתיע או ישנה או יחדש. הכל אותו דבר, תמיד, לעולם.
היא יכולה גם לחכות וגם לחיות בו-זמנית אך משום מה בוחרת
שלא. אך ורק מחכה למרות שאינה שמה לב לכך.
החיים עוברים לידה, מצדדיה, עוטפים אותה ומנסים בכוח למשוכה
לתוכם אך כוח לא מוסבר נובע מתוכה ועוצר בעדה מלהסחף לחיים
האמיתיים. החיים בהם לא מחכים. כל דבר מגיע בעיתו ואין צורך
לחכות לו אלא רק לצפות- שכן אילו שני דברים שונים לגמרי.
היא לא מצפה לכלום, רק מחכה. והימים הופכים לשבועות שנערמות
להן במהרה והזמן מתבזבז לו ודבר אינו מתרחש. או אולי הכל מתרחש
אך בעודה מחכה אינה מבחינה בדבר. לא בהתגשמויות, או בהפתעות,
אפילו לו בו שאולי כבר הבחין בה ומודע לקיומה אך נאלץ להתעלם
ממנה כי אין לה זמן בשבילו וגם לא תשומת לב שכן כל כולה
מחכה.
ואינה תוהה מתי תפסיק לחכות, אולי מפני שלא מודעת לעצם המעשה
ואולי מפני שאיננה חשה כי דבר זה מזיק מאחר והזמן ממשיך להתקדם
בין כה וכה.

כנראה שתמשיך לחכות לעולם, או לפחות עד שתמות.
אולי גם כשתמות תחכה עוד קצת, אבל אז בטח תפסיק מתישהו כי
השניות שהפכו לדקות שגדלו לשעות שנהיו ימים שהפכו לשבועות,
תמו, והיא יותר לא תחכה. לא לו וגם לא למשהו גדול יותר. כי
לא יהיה שום דבר גדול מזה.


כתבתי את זה מזמן, כשעוד חיכיתי.
אני כבר יותר לא מחכה... ואני אשתדל לא לחכות עוד לעולם