הלילה היה שקט כאשר החיילים הנאצים הגיעו לעיירה הקטנה בה
חיינו. שמענו כי יש חשש למלחמה אך לא האמנו שזה יגיע עד לכאן.
אחותי פארשה שהייתה אז בת שמונה ניגשה לבובתה שהייתה מונחת על
שולחן הכתיבה של אבי גו'נתן ואמרה לה כאילו אמרה זאת לבורא
עולם: "רבקה, תבטיחי לי שהם לא יקחו אותנו - אני מפחדת מהם את
יודעת?". באותו הרגע נכנס אבא לסלון ביתנו ואמר לאימי רחל:
"אנחנו חייבים ללכת מיד - תקחי קצת בגדים ואוכל ונצא עוד
הלילה, החיילים בדרך ואני משער שכבר בבוקר הם ידפקו על דלת
ביתנו!". כמו מבינה ארזה אימא כמה שמיכות וקופסאות שימורים
ושמה אותם בתיק נייד שאפילו לא הבחנתי בקיומו. אימא קראה לנו
והסבירה במפורט, אמרה לנו כי עלינו ללכת - כמה שיותר רחוק, כמה
שיותר מהר. יצאנו לשדרה המרכזית מנסים להתעלם מהקור שננעץ
בגופינו שעדיין כוסה בפיג'מות שלנו. אבא הוביל אותנו לאחר
כשעתיים הליכה לביתן השייך לבית נוצרי, ידעתי זאת על ידי ריח
החזיר המבושל שבקע מהבית. כשנכנסנו גיליתי בית קטנטן שבקושי
הצלחתי לעבור בין הארונות הקטנים שהוצמדו לקירות החדר. האישה
שנראתה זועמת פינתה לנו מקום צר בעליית הגג - לא האמנתי שבכלל
נצליח להיכנס כולנו. כשכולנו סוף-סוף נכנסנו היא הגישה לנו
תפוחי אדמה. אכלנו כולנו את המאכל שהוגש - אני לא יודע כמה זמן
התפוח אדמה נתקע בגרוני כלא רוצה לרדת - אני רק ידעתי שהוא
חייב לרדת... למחרת אבי הגיש לאישה את כל כספנו, כמרוצה אמרה
האישה כי אנחנו יכולים להישאר שם עד סיום המלחמה. הימים עברו
כאינם ושנה לאחר ביקורנו האחרון את השמש אבי קם בבהלה ואמר:
"חייבים לברוח היא הלשינה עליינו - המנוולת הלשינה עלינו!", אז
כבר ידענו הכל על הכל, ידענו לזהות מה האישה עושה ומתי היא
עושה - מי מבקר אותנו ומתי, רק דבר אחד לא ידענו - מתי חייל
מבקר אותה ומתי היא עומדת להלשין עלינו - כי זה אף פעם לא קרה.
בלי להתמהמה רצנו מהבית ועצרנו רק לאחר חמישה קילומטרים מבית
האישה, לא התעייפנו - הפחד גרם לנו לרוץ, לרוץ מהמוות. אבי
הניח לפנינו בקבוק מים שגנב מבית האישה בנוסף לתפוחי אדמה ששמר
לרגע זה, אחרי כמה דקות מנוחה התחלתי להרגיש עייף - נרדמתי.
אבא דיבר עם אימא בלי סוף לכן החלטתי לנוח על גבי עץ אחר. לפתע
שמעתי שתיי יריות, רצתי למקום וכאשר הצצתי מעבר לעץ ראיתי את
המראה הזה - המראה הנוראי בחיי - אבי שוכב ללא ניע ולצידו אימי
ואחותי. אימי ואחותי עדיין היו בחיים. ניגשתי לאימי והיא שמה
יד על פי כאומרת לי לשתוק לרגע ואמרה: "יצחק, אתה כבר ילד
גדול, תציל את אחותך - אל תישבר, אתה היחידי שנשארת. אתם
חייבים לשרוד כדי לספר, להזכיר, להמחיש", אספתי את אחותי בשתי
ידי. היא היתה רזה, יותר מדי רזה, הרגשתי כאילו החזקתי שק
עצמות מכוסה בשכבת עור דקיקה. הרגשתי שהיא עומדת ולכן הקדשתי
את חיי להצילה - גם אם במוות אצטרך להצילה אעשה זאת - בשביל
אימא. נכנסתי לבית הראשון שראיתי. מסתבר שהיה זה ביתה של נזירה
נוצריה. למזלי היא הסכימה לטפל באחותי ולהאכיל אותי לאחר יום
שלם ללא מים ואוכל. לאחר חמש שעות שאחותי שהתה בחדר החולים
הנזירה הגישה לי מיטה ואמרה כי בבוקר הם ידברו עם שנינו על
המשך המלחמה והשהייה כאן. שמחתי כי היא דיברה על שהייה בביתה -
נדיבות ליבה הייתה נחמתנו היחידה. נרדמתי. מאז מות הורי לא
ישנתי בכלל - פחדתי מהמראות שאראה בחלום. למרבה הפתעתי הלילה
עבר בשקט. בבוקר הרגשתי יד חמימה שקראה לי ואמרה: יצחק, יצחק,
תקום כבר!", הכרתי את הקול הזה, התגעגעתי אליו כל כך הרבה זמן,
השתוקקתי לשמוע אותו שוב. כשקמתי ראיתי אותה ניצבת שם. "מה אתה
עושה כאן? מה עשית יצחק?", לאט לאט הבנתי את מה שקרה, אמרתי
לה: "ידעתי שרבקה תסתדר עם הנזירה הנדיבה עד סוף המלחמה ולא
יחסר לה מאומה - ידעתי שאני לא אוכל לחיות אם לא אראה אותך
שוב, אימא!", אימא חזרה ואמרה: "מה עשית יצחק בני? מה עשית?".