אני מרגישה את הרוחות שנושבות על ערפי, לוחצות עליו
חזק, כאילו ביקשו ממנו שירפה להן מעט, שייתן מנוח.
ושקט. האמת היא שפעם, ממש עד לא מזמן, קצת
פחדתי מכל השקט הזה, שיבוא ויפריד אותי, לא
רק ממך, שיפריד אותי בכלל. מעצמי. לא, אני
לא פוחדת מעצמי, אני פוחדת מהחלל הזה
שנע בתוכי ומפיץ שקט חרישי. ואם לומר
את האמת, גם השקט שלך אף פעם
לא נתן לי מנוח לשקוע לי בשקט
לבן ולחלום עליך ועליי, סתם
שוכבים לאור השקט הזה.
זה לא שיש לי בעיה עם
שתיקות, להפך, אלא
שהשקט בנשימות
שלך גורם לי
להרגיש -
קטנה.
וההרגשה
הזאת, שאולי
יום אחד אני עוד
אעלם בתוכך, מרוב
שקט שיבלע אותי מעל
פני האדמה, יוצרת בי רעד,
שקט. לא, אף פעם לא פחדתי
מאדמה, ומאויר שנושם בי ונותן
לי להיבלע, אבל פחדתי שהאוויר הזה
ינשום בתוכי כשאני אהיה בלעדיך. אומרים
שהפחד הכי גדול של האנושות הוא להישאר לבד,
ואני חושבת שהפחד הכי גדול שלי הוא להישאר בתוך
השקט שאתה יוצר, בלי שאתה איתי. אני אוהבת את הרעש
שאתה יוצר בי, ולא כי הוא גורם לי להרגיש גדולה, אלא כי הוא
מרגיש בי משהו שלא זכיתי להרגיש רגע לפניך. הוא מרגיש לי שקט.