יש לי אחות אנורקסית.
פעם היא היתה בולמית., עכשיו היא אנורקסית.
קצת מבלבל אחרי שהתרגלתי שנים לשמוע אותה מקיאה לתוך הכיור של
המקלחת.
עד לפני חודשיים הכל היה בסדר. אפילו היה לה חבר חדש ואבא שלי
אמר שהוא מוכן לשלם כסף, רק שמישהו יקח אותה כבר.  
היא היתה מאוהבת ואופטימית וקורנת משמחה, למרות שמדי פעם היה
חורש לה את המצח איזה קמט של דאגה והעיניים שלה היו בוהות
בריחוק, מנותקות.
והיא היתה 10 קילו יותר.
אבל אז הוא עזב אותה. דווקא חשבנו שזה יעבור בקלות הפעם - אחרי
הפעם האחרונה - אבל המחשבות האופטימיות שלנו לא כל כך עזרו,
והיא ניסתה להתאבד.
אבא שלי מצא אותה בדירה שלה, מחוסרת הכרה, כבר עם הנשמה בחוץ
מרחפת ממעל בהילה לבנה ונושפת לתוך פניו המופתעות.
אחר כך הוא סיפר לי שכל הזמן אמר לעצמו שהוא חייב לשכוח שמדובר
בילדה שלו הקטנה, על מנת שיוכל להציל אותה. הוא עשה לה החייאה
במקום וקרא לאמבולנס. ואז סחב אותה על הגב שלוש קומות למטה. עד
שהאמבולנס ואמא שלי הגיעו.
מאז הוא לא מפסיק לחבק ולנשק אותה.
מאז היא לא מפסיקה לצום.
עברו פחות מחודשיים, והעיניים שלה כבר שקועות עמוק בחוריהן.
אפילו החזה השופע שלה הפך מדולדל משהו... והתחת שלה, כמו שאמא
שלי אומרת, קטן בחצי. כמובן שהיא מגזימה, לא חצי, אבל שליש -
בטוח.
היא קמה בכל בוקר לעבודה, אוכלת פרוסת לחם, לוקחת איתה תפוח
והולכת. עם המבט העצוב הזה שלה בעיניים. נראה שהיא אף פעם לא
באמת מאושרת.
ולפעמים אני רואה שבכתה. אבל אני לא מספר לאף אחד. שלא ידאגו.

ההורים שלי כבר מזמן הפסיקו לצעוק עליה שתאכל. הם איכשהו
מקווים שזה יעבור מאליו. אולי אחרי שראו אותה בעיני רוחם קבורה
לה שם בגבעה, הם אפילו מוכנים שתרעיב את עצמה, העיקר שלא תתאבד
להם שוב.
לא, את זה הם לא מוכנים לעבור שוב.
בהתחלה כשהיא רק חזרה מביה"ח היא כל הזמן בכתה ואמרה לנו שהיא
רוצה למות.
גם אנחנו רצינו למות כששמענו אותה.
אז ניסיתי להזכיר לה שזאת רק תקופה, ושהיא תתאושש ושיחזור
להיות לה טוב. אבל זה לא ממש עזר.
אחר כך היתה לה תקופה אופטימית. נראה היה שהיא שכחה קצת שהיתה
מאושפזת שלושה ימים בטיפול נמרץ ושהפעם באמת היתה קרובה למות.

אבל לא לאכול היא זכרה כל הזמן.
עכשיו היא מבלה שעות על גבי שעות בעבודה כאחוזת תזזית בשביל
לשכוח...
יוצאת עם המוני בחורים, ומתייסרת קשות כל אימת שהיא צריכה
להגיד להם שהיא לא מעוניינת.
אני רואה את הכאב על פניה, כאילו היא חיה את כל הפעמים שגברים
דחו אותה מעל פניהם מחדש.
ולפעמים אני רואה שבכתה. אבל אני לא מספר לאף אחד.
נראה לי שאפילו הפרסומות בטלוויזיה גורמות לה לבכות.
הרופאים אומרים שזה רק עניין של זמן, שהיא תסתגל בסופו של דבר
לכדורים החדשים שרשמו לה, ושלנפש יש את מנגנון ההבראה הפנימי
שלה.
אבל היא רק הסתגלה לא לאכול.
לחייך היא כבר שכחה מזמן.
ולפעמים - אני רואה שבכתה. אבל אני לא מספר לאף אחד.