New Stage - Go To Main Page

אמיר קליין
/
ביצים שבורות

הוא רוצה לחזור אליה. אבל היא, היא יודעת שהיא מחזיקה אותו
בביצים. גם כשהוא אמר לה, היום ישבתי ליד ענבל, והיא שאלה -
זאת עם הציצים הגדולים? והוא אמר לה כן, וחיכה לתשובה המראה
שאכפת לה, איזה שמץ של עניין, איזה שמץ של כאב, שמץ של אכזבה,
של פספוס, של החמצה, איזה שמץ של הפסד, הוא לא גילה כלום
בקולה, כשאמרה לו - יופי. אני שמחה שיש לך מישהו שאתה מכיר
לשבת לידו. אפילו לא מעט מנפילת מצב הרוח, מעט קנאה. כלום. היא
יודעת שהיא מחזיקה אותו בביצים. היא יודעת זאת היטב. היא תוכל
לעשות ממנו מה שתרצה כעת, הוא חומר ביד היוצר. והדמעות הגדולות
שזולגות מעיניו אל שפופרת הטלפון וממלאות את לשונה בריר של חיה
טורפת לא שיפרו את המצב. גם כאן הוא לא יכל למצוא שמץ של כאב,
שמץ של היענות, רצון לנגבן מעיניו בעיניה שלה. השתתפות בכאב,
כן, הלא היא חברה טובה שלו, כך אמרה לו שוב ושוב, אך המיוחדת
שלו - זה כבר לא. היא החזיקה אותו בביצים. והיא ידעה זאת. כל
דמעה שלו אישרה זאת, כל קמט במצח, כל מבט מזוגג בעיניים, כל
התנשמות כבדה, כל הדלקת סיגריה פעם בשלוש דקות, כל קול חרישי
שהשמיע אישרו זאת. הוא היה שלה, והיא יכלה לעשות בו מה שרצתה.
והוא, שהיה פעם גבר, כזה עם ביצים, כזה, שיכל להגיד מה שהוא
רוצה, גיבור, חזק, שאף אחד לא יכול עליו, שלא מפחד מאף אחד,
שאיש לא מפיל אותו, שלא מתרגש משום דבר, אדיש, קר ושולט
בעניינים, הפך לנקבה רכרוכית, מייבב אל תוך כוס הוודקה, מכבה
את הסיגריה בדמעותיו, מאזין שוב ושוב ברצף לאותו השיר הצרפתי
שהשמיעה לו לראשונה, מביט על העולם בעיניים ריקות, כמו נער
מתבגר המאבד את אהבתו לראשונה, וכאילו לא למד כלום בחייו,
כאילו איבד את כל מה שהרוויח בשנים של ראיית עולם, כאילו נולד
לראשונה ומת. היא החזיקה אותו בביצים, והוא ידע זאת. ובכל פעם
שניסה להתנער ממנה, לחשוב על משהו אחר, לעשות משהו אחר, לשמוע
מוזיקה אחרת, לכתוב סיפור, לראות סרט, לצאת לטיול, לרוץ על חוף
הים, להוציא אותה מהוורידים שלו בכל דרך שהכיר, היא חזרה בבום
גדול עוד יותר ברגע שהפסיק. הוא ניסה להשפיע עליה. ניסה לומר
לה שהוא אוהב אותה, שיעבוד על עצמו, רצה לומר לה שיעשה הכול
למענה, מה שתרצה, שיהיה אחר, שיהיה מה שתגיד, רק שתגיד, רק
שתסכים, רצה לומר לה שיסובב את העולם למענה, שהוא מצטער, שהוא
שבור, שהוא לא יכול יותר, שהוא לא מצליח להתרכז בשום דבר,
שאפילו מהקומדיות הטיפשיות ביותר הוא יוצא בבכי, שאיבד כל
עניין בהכול. אבל הוא לא אמר לה. לא אחרי כמה פעמים. באמת,
בהתחלה הוא עוד אמר לה חלק מהדברים האלה. אבל אחר כך הוא ראה
שאין מה לעשות, שזה הסוף, אז הוא לא אמר עוד. הוא ניסה להשאיר
לעצמו טיפה של כבוד עצמי. הוא בכה בשקט וכשהתקשרה היה עוטה
מסיכה שמחה, והיא הייתה אומרת - "אתה נשמע יותר טוב, איזה
יופי", והוא היה אומר שבאמת הוא מרגיש יותר טוב, והכול בסדר,
ומה שלומך, ואיזה יופי שטוב לך. ואחר כך הוא היה סוגר את
הטלפון ומטיח אותו בקיר בעיניים דומעות, מנפץ אותו כמו שהיה
רוצה לנפץ את העולם, ואחר כך, בשברי הדמעות היה מתיישב על
הרצפה ומחפש את חלקי הטלפון ומרכיב אותו מחדש. היא החזיקה אותו
בביצים, והוא ידע את זה. הוא לא ניסה להתנגד. הוא היה מוכן
לכול. והוא ידע שהוא פתטי, והוא ידע שגם היא יודעת, והוא ידע
שזה הדבר שהכי לא יגרום לה לרצות לחזור אליו, אבל לא יכל
להפסיק, בגלל שקולה הצוחק בצד השני שבר את לבו בכל פעם מחדש.
הוא מטלפן לחבר. לא יכול לסבול את הבדידות. לא יכול לסבול את
השקט. לא יכול להביט במראה שנתנה לו, ובכל זאת מביט בה דקות
ארוכות. הוא נפגש עם חבר ולאחר כמה דקות מתחרט, לא יכול לסבול
את השיחות הריקות, את דמותה שתמיד נמצאת ברקע. הוא רוצה להיות
לבד, להסתגר בחדר, לשכוח את העולם. כך שהוא בורח מן החבר הזה
אל הבדידות, אבל כשהוא מגיע הביתה הכול שוב ריק, ריקני, שקט,
מת. והוא מביט בטלפון. רוצה להתקשר, אבל לא מתקשר. והוא מנגן
שוב את השיר הצרפתי הזה בלופ, ובוכה עם המילים, אבל אין לו
מושג מה הן אומרות. כלפי חוץ הוא משחק אותה חייכן, לא אכפת לו,
הוא הגבר שתמיד היה, מי היא בכלל, שכח ממנה לגמרי, בכיף הוא
מוצא מישהי אחרת, הנה, היום הוא ישב ליד ענבל, זאת עם הציצים
הגדולים, והיא חייכה אליו ולחשה לו באוזן שהיא פנויה. אבל
בפנים הוא שבור ועיוור, ולא מוצא את הדרך לחבר את עצמו. בידיים
רועדות הוא מגלגל את הסיגריה. שקית דראם, שפעם היה לוקח לו
עשרה ימים לסיים, נגמרת ביומיים וחצי. היא מחזיקה אותו בביצים,
והוא ידע את זה. אחר כך הוא מסתגר. חוזר לענייניו. השיעורים
באוניברסיטה, קורא חומרים, מעיין, משחק במחשב, מכין ארוחת ערב.
הכול טוב והכול יופי, והוא עושה את הכול לבד. והוא נשכב לישון
במיטה הגדולה מדי והקרה מדי, מלטף את גופה העירום בדמיונו,
מנשק את הפה החסר, מחבק אותה בתנוחת כפיות לפני השינה, כמו שלא
עשה מעולם. עכשיו הוא מוכן, יישן באיזו צורה שתרצה שיישן, יאמר
מה שתרצה שיגיד, יתנהג איך שתרצה, ישתוק כשתרצה שקט, ירקוד אתה
ברחוב. אבל עכשיו, עכשיו הכול כבר אבוד. מה זה משנה עכשיו?
הכול רק בראשו, רק בדמיונו, רק בזיכרונו, רק בתאוותו. ולבסוף
הוא נרדם וחולם על צחוקה. לאחר יום היא מתקשרת שוב, ומה שלומך,
אני בסדר, ומה קורה, הכול מצוין. אני כל כך עייפה, אתה לא יכול
לדמיין לעצמך. כל היום אני עסוקה בלימודים שלי, אה, איזה יופי,
אני שמח שזה מעניין אותך, כן ולא, אתה יודע, וגם אין לי זמן
לעשות שום דבר אחר ולחשוב על שום דבר אחר, אה, איזה יופי, גם
אצלי ככה. אבל אצלו זה לא ככה. והיא יודעת את זה. אצלו זה
אחרת. ומה זאת אומרת, כל היום אני עסוקה בלימודים שלי? אני כל
היום עסוק בך. ומה זאת אומרת, אין לי זמן לחשוב על שום דבר
אחר? אני כל היום חושב רק עלייך. ולמרות שהוא אומר לה שזה לא
ככה, היא יודעת שזה לא נכון. והוא יודע שהיא יודעת. והיא תופסת
אותו בביצים, וגם את זה היא יודעת היטב. ובשיחות האלו היא
אומרת לו שוב ושוב שהיא החברה הכי טובה שלו, שאם הוא צריך
משהו, שיפנה אליה, והוא אומר לה, בטח, אבל אף פעם לא יפנה
אליה, והיא יודעת זאת, והוא יודע שהיא יודעת, אבל לא יודע אם
צר לה על כך, כי במילא אין לה זמן להצטער, בגלל הלימודים.
וכשהערב יורד, באה השעה העצובה. אז הוא מרגיש בודד והכי רוצה
לחבק אותה, רוצה להתקשר ולומר לה - בואי נחזור, יהיה הכי טוב
שיכול להיות, ו- לא היה לך טוב אתי? ו- את לא רוצה אותי? ועוד
כל מיני דברים, אבל הוא יודע שהיא לא רוצה, ויודע שהוא סתם
ימאיס את עצמו עליה עם המילים האלה. אז הוא לא אומר לה, והוא
לא מתקשר. הוא לא מתקשר לאף אחד. הוא שומע את השיר הצרפתי
ההוא, שגורם לו למות, שמפיל אותו הכי עמוק שאפשר. ופעם ב,
כשהיא מתקשרת, הוא נשבר ואומר לה שהוא אוהב אותה, אבל את זה
היא כבר יודעת, והוא אומר לה שהוא מצטער, אבל גם את זה היא
יודעת. והוא אומר לה שהוא שבור, שהוא מת, שהוא חושב רק עליה,
שהוא מת בכל פעם שהיא מתקשרת, ומת עוד יותר כשהיא מנתקת, שהוא
לא יכול יותר. אבל את כל זה היא כבר יודעת גם כן. והיא יודעת
שהיא מחזיקה אותו בביצים, אבל ממשיכה ללחוץ.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 29/1/08 12:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמיר קליין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה