New Stage - Go To Main Page


הבטתי בו, במצב של בין דימדומים וערות.
והבחנתי,בעצב, איך הדברים שאמרתי שוקעים בו, ואיך המבט שלו
מאשר לי שלא יזרח יותר, לפחות לא בשבילי.
אני כועסת.
מי המציא את הדבר הזה פרידה.
למה אי אפשר פשוט להחליט יחד שנגמר ולכבות את ה-סוויטצ' של
הרגש.
יושבת לידו בתוך המכונית ומשחקת בחגורת הבטיחות-יותר מהודק,
יותר חונק, כאילו כדי להעניש את עצמי.
מדי פעם מעיפה מבט לכיוונו, הצצות מזוית העין.
הוא לא מגיב.
אלוהים כמה היתי רוצה לחבק אותו עכשיו, לקרב אותו אל פעימות
הלב שלי כדי שיחוש יציב.
להדק את השפתיים שלי אל העור שלו ולמשוח במילים חסרות משמעות.
אבל כ"כ רחוק.
הוא מתניע את האוטו בשתיקה.
ובוהה בריכוז בכביש.
כל הדרך עד אלי הוא עף ממני יותר ויותר.
דרך העשן של הסיגריות שהוא מדליק בשרשרת, דרך האויר שהוא נושף
אל מעבר לחלון,דרך המנוע אל החור באוזון.
וכשמגיעים, אנחנו כבר שני חלקים אחרים.
אני פוחדת שכאשר אושיט יד לגעת בו הוא לא יהיה שם, אז אני רק
מתנתקת מהחגורה וצפה בחוסר כבידה של גוף ריק מאהבה אל מחוץ
למכונית, מחוץ לו.
הוא לוחץ על הדוושה בזעם ונעלם.
הפיח שלו כבר מריח שונה.
ופתאום אני מבינה למה כ"כ קר בחוץ.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 4/9/01 14:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הדס ניל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה