הבטתי בו, במצב של בין דימדומים וערות.
והבחנתי,בעצב, איך הדברים שאמרתי שוקעים בו, ואיך המבט שלו
מאשר לי שלא יזרח יותר, לפחות לא בשבילי.
אני כועסת.
מי המציא את הדבר הזה פרידה.
למה אי אפשר פשוט להחליט יחד שנגמר ולכבות את ה-סוויטצ' של
הרגש.
יושבת לידו בתוך המכונית ומשחקת בחגורת הבטיחות-יותר מהודק,
יותר חונק, כאילו כדי להעניש את עצמי.
מדי פעם מעיפה מבט לכיוונו, הצצות מזוית העין.
הוא לא מגיב.
אלוהים כמה היתי רוצה לחבק אותו עכשיו, לקרב אותו אל פעימות
הלב שלי כדי שיחוש יציב.
להדק את השפתיים שלי אל העור שלו ולמשוח במילים חסרות משמעות.
אבל כ"כ רחוק.
הוא מתניע את האוטו בשתיקה.
ובוהה בריכוז בכביש.
כל הדרך עד אלי הוא עף ממני יותר ויותר.
דרך העשן של הסיגריות שהוא מדליק בשרשרת, דרך האויר שהוא נושף
אל מעבר לחלון,דרך המנוע אל החור באוזון.
וכשמגיעים, אנחנו כבר שני חלקים אחרים.
אני פוחדת שכאשר אושיט יד לגעת בו הוא לא יהיה שם, אז אני רק
מתנתקת מהחגורה וצפה בחוסר כבידה של גוף ריק מאהבה אל מחוץ
למכונית, מחוץ לו.
הוא לוחץ על הדוושה בזעם ונעלם.
הפיח שלו כבר מריח שונה.
ופתאום אני מבינה למה כ"כ קר בחוץ.