המצב פשוט מגעיל. אני נגעלת מעצמי ומכל הסובבים אותי. אני לא
יודעת מה עושים במצב שאין מה לעשות, מה עושים במצב שהכל באמת
מגעיל? מה עושים בכלל עם כזה מצב? אני יודעת מה הייתי רוצה
לעשות בשארית חיי, זה לכתוב את השורות האלה, ולחשוב על הנאה,
להרגיש אולי הנאה מתישהו, לחוש דברים בכלל ולחשוב איך לעזאזל
העולם באמת פועל, מי מחזיק אותו, מי מחזיק את כל הסיפור הזה.
להבין מסגרות ואירגונים, להבין מוסדות, להבין נוסחאות ולהבין
רשתות, להבין את  האחד המתוכנת והמוזן (המדע?).
להבין מה יכול לקרות כאשר אין פיקוח וכאשר יש פיקוח, להבין מה
המוצא של כל הדברים. להסתכל לעצמך על הידיים ולהבין: זהו, זה
מה שיש. אז מה עכשיו אני עושה? אני מתאמנת, מה אני בצבא.
נולדתי למדינה מסריחה ביותר, הלוואי וכבר הייתי מצרית. מה הקטע
של הישראל הזאתי. אני חושבת על לחצנים (buttons) ועל מקשים, על
מה אני לא חושבת, על מה אני לא חושבת, אני חושבת וחושבת ותמיד
אמשיך לחשוב, לא, כי אני לא בת-אלמוות, זאת אומרת אני לא
נצחית. אבל דבר אחד טוב יש בישראל וזו השפה! הו! שפה נהדרת. זה
הכי כיף פה, זאת החוויה שלי. עברית אומנם משולבת איכשהו עם
אנגלית, אבל עברית כשלעצמה היא יפהפיה, אסתטית. כמה עמודים אני
רוצה מעצמי, מה כל הסיפור הזה. אז זהו, שאני מה לא יודעת.
בקיצור, אני לא יודעת מה כל העניין, למה אנשים נוהים אחרי
דברים מסויימים. חזרתי, הלכתי למרכז להסתובב וכשחזרתי אמרתי
לאמי היקרה ש-, שהעולם אדיש כזה. את העתיד שלך אנשים אחרים כבר
גזלו. זה קורה הרבה. ואולי זה לא ככה ואני מברברת. אבל הכי קשה
זה לדעת מאיפה להתחיל ומתי לגמור.
המילים שלנו קשורות למדע. ושל מי המילים שלא קשורות למדע. יש
כאלה אבל צריך לחשוב חזק-חזק בשביל להבשיל ולהבין "של מי
המילים האלה" או מי הם בעצם האנשים האלו. עכשיו מדברים על
הילרי סוואנק, אחלה. היא ממש טובה. כן כן, אכן כל המילים לא
תספקנה להודות בעובדה שלעולם לא יהיה בינינו, בין שתינו אף
יחס, לא יהיה בינינו דמיון. יהיה בינינו שוני. וזה המצב
והשלמתי. לא יאומן המצב, אבל מסתפקים, ואכן נושמים. מה הופך
אותך למשורר? הביטחון להקריא את הדברים שלך, מילה מילה בקצב.
לא. זה לא זה, זה בטח שטח ששייך להפקרות. יש לי בפה טעם של
גראס הכי משובח בכל הארצות. יש לי בראש אישה שאני אוהבת.