באמצע כיתה ב' הגיע לכיתה שלנו ילד חדש.
לפני שהוא הגיע המורה אמרה שהוא ילד מיוחד ועוד כל מיני דברים,
אבל מי בכלל מקשיב למורה בכיתה ב'.

הילד הגיע, המורה הושיבה אותו לבד בשולחן בסוף הכיתה, והוא
פשוט ישב שם, בהה. בהפסקות הוא היה קם ומסתובב ליד החלון,
לבד.

הילד החדש לא היה אומר שלום בבוקר, לא היה אומר להתראות
בצהרים, הוא לא היה אמור כלום, לאף אחד.

ביום השלישי לנוכחותו של הילד החדש בכיתתנו החלטנו לנסות ליצור
מגע. אז בסוף ההפסקה, כשנשמע הצלצול וכולם התיישבו אבל המורה
עוד לא נכנסה זרקנו עליו קליפות קלמנטינה.
הוא לא אמר כלום, רק התחיל לבכות, כל כך חלש שלא היינו בטוחים
שהוא בכלל בוכה.

בבוקר היום הרביעי לנוכחותו בכיתה, בכינוס "הקבינט החברתי" של
הכיתה מישהו העלה סברה ש"הרעים" חטפו את הוריו של הילד החדש
והוא שותק כי הוא עצוב ומתגעגע. כולנו התמלאנו רגשות חמלה,
והבטחנו להתגייס למלחמה בכוחות האופל על מנת להשיב את הוריו של
הילד החדש.

עד ההפסקה השנייה של אותו היום כולם שכחו את תסריט ההורים
החטופים ובכינוס הנוסף שנערך בנושא הילד החדש מישהו הסביר: הוא
"סנוב".
אף אחד מאיתנו לא ממש ידע מה זה, אבל ידענו שזה רע, שזה אשמתו,
ושזה שהוא "סנוב" מוריד מערכינו. כולנו התמלאנו שנא.

ביום החמישי לנוכחותו של הילד החדש בכיתתנו החלטנו לפוצץ אותו
מכות, כי הוא "סנוב".
אז בהפסקה הגדולה, כשה"סנוב" עמד לבדו ובהה בחלון קפצנו עליו
והפלנו אותו לרצפה. תחילה בעטנו בו, אני התמקדתי בלבעוט בראשו,
חברי האחד התמקד בבעיטות לבטנו, וחברי השני בבעיטות בגבו.
ה"סנוב" לא הגיב, הוא רק כיסה את פניו בידיו והתפתל בכאבים.
לאחר דקות ארוכות של בעיטות זרקנו עליו כסא, כמה פעמים.
רגליות הכסא פגעו בגופו המקופל אשר שכב על הרצפה וגרמו ל"סנוב"
להשמיע אנחות של כאב.
הבנו שיש התקדמות והפכנו עליו שולחן. השולחן מחץ את גופו של
ה"סנוב" לרצפה כששלושתנו קפצנו על צידו השני. ואז נכנסה
המורה.

בערב לאחר בכי, צעקות ואפילו כמה מכות חינוכיות, ההורים שלי
המשיכו להסביר לי מה לא בסדר.

מסתבר שה"סנוב" לא הייה "סנוב"... הוא הייה אוטיסט.
איזה מטומטם! למה הוא לא אמר לנו?!