(פרולוג)

אומרים עליו שהוא כבר ראה הכול. הרג של אזרחים חפים מכל פשע,
מוות של חברים ליחידה, ועוד. אומרים שהוא כבר נעשה אדיש לסובב
אותו. אומרים שהוא יהפוך למאושר שוב, ברגע שישתחרר ויחזור
להיות אזרח מהשורה. אבל הוא, ורק הוא יודע,כמה הוא באמת צריך
את זה. את הדם, את האקשן, את האדרנלין. כי הוא, נשוי למלחמה,
והמלחמה היא מזונו הנפשי. יש שיגידו שהוא מאמין שככה הוא יעשה
טוב מהעולם, לוחם בשם הדמוקרטיה של פנמה ושל כווית ובשם הסדר
של סומאליה, לוחם למען הצדק, כמי שאביו נפל בשדות האורז של
ווייטנאם, למען מטרה שאז, עוד בימי תחילת המלחמה נראתה לו
מקודשת.

אבל הוא, צדקתו הנפשית ומצפונו נעלמו יחד עם ההתרגשות של
החיסול השקט הראשון, לאחר שהמשימה תמה, ומסוק האיסוף כבר נחת
בבסיס. חבריו ליחידה, אינם עוד. הוא פועל עם חברו הטוב ביותר,
החושך, נע ונד בחשיכה, מקווה שאין לחיילי האויב אמצעים לראיית
לילה, ושמספר החיילים אינו גדול מדי. היחידים ששומעים על כל
העובר עליו בפרטי פרטים הם חבריו, מן הטובים ביותר, לפעמים זהו
האמ-16 המקוצר שלו, העת ההכנה למשימה, ולפעמים רובה הצלפים
המושתק שלו, בעת מארב לדמות אויב בכירה.

הוא חי מלחמה ונושם אבק שריפה היוצא מכדוריו, ואין המלחמה תחיה
יום בלעדיו, עד שיגיע יומו, והוא יקריב את חייו למען אהבתו.

הוא החזיק בידה, וניסה בכל כוחו למנוע מהדמעות לצאת, כי עליו
להיות חזק, עליו להיות חזק בשבילה, היה עליו להיות חזק בשבילו,
עליו להיות חזק בשביל שניהם. הם ידעו שזה הסוף, שהסוף לכאב
יגיע בקרוב, בקרוב מאד. הוא תמיד ראה מוות, היחיד שמלווה אותו
לאורך זמן, ואינו מרפה ממנו. סגן ג'ו דיוויס, פעם לוחם עטור
מדליות ואותות, היום מאמן כושר בכוח הדלתא, יחידת העילית
המובחרת ביותר של הצבא האמריקני, שנא את עצמו על העובדה הזאת,
שכולם מסביבו חייבים למות, ולא סתם מוות, אלא מוות ברוטאלי,
כואב וקשה. שוב, עולה בזיכרונו, התמונות של חיילים פצועים,
גוססים, תלויים בתקווה שהם יחיו, שלפחות לא ימותו במקום שבו
כולם יצטרכו לסכן את עצמם כדי להציל אותם. הוא ידע. הוא הרגיש
בכאבה, אבל לאחר נקודה מסוימת, הוא הרגיש את התחושה של הכאב
הלא נגמר הזה, יוצאת ממנו, נותנת לו מנוח.

לאט-לאט, היא חדלה לנשום, הוא רץ במסדרון, צועק, "רופא!!! מצב
חירום!!! מישהו?!"

שלושה רופאים הגיעו. הם אמרו לו לצאת מהחדר, ולתת להם את לעשות
את העבודה. הוא יצא, ואחרי כמה דקות, הוא שמע רעש מוכר, לא
צפצוף, אלא מתמשך, ללא הפסקה. הוא הבין.

בשנייה שהוא שמע את זה, הוא זעק, אל האלוהים, בתקווה שהוא
שומע, וכן, הוא הוציא הכל. הוא בכה.
הוא  זעק, את הזעקה שרצתה לצאת ממנו, עוד כשהיה נער: "אלוהים,
למה אתה כל-כך שונא אותי?? למה? האם לא הייתי מספיק טוב עבורך?
למה אתה חייב להרוס את כל הטוב בחיים שלי??? למה???".
הרופא שבא לבשר לו את הבשורה המרה, ראה אותו, והוא ניסה לדבר
איתו, ללא הצלחה. הרופא נתן לו וואליום ושלח אותו להירגע.
בלוויה, הוא קרס. כל מעט הרגשות שעוד נותרו עימו מאז גיל
הנעורים נקברו איתה, נקברו אצל האלוהים. הוא ידע שאין לו מנוס,
ולאט לאט, אותה התחושה, שאחזה בו, המשיכה להתחזק, והוא הפנים
את מותו הרגשי, כשל מישהו שאין עוד טעם לחייו. מאותו היום, הוא
ניסה לשקם את עצמו, וניסה להחיות את מצבו הנפשי, ואף לתקן את
יחסיו עם האל. הוא ידע, כי אין לו מנוס וזהו, מי שהוא - והוא
אינו יכול לפגוע באנשים שהוא אוהב, ולכן, ההשלכה הייתה ברורה -
הוא חייב להיות בודד מבחינה רגשית עד סוף ימיו, רק הוא, לבד,
אפילו בלי האלוהים.

מוות. הוא היה מוטל על הרצפה, ללא רוח חיים, מת. ג'ו דיוויס
ידע שלמלחמה יש חוקים מלוכלכים, והוא הכיר אותם יותר טוב
מכולם. הוא היה מת, הטרוריסט מת כאשר הסרן שבר את מפרקתו עם
הרובה שלו, כשהוא מאחוריו, השייח' מוחמד אל נאסרין לעולם לא
ידע כי ג'ו דיוויס,לוחם אמריקני, של אותה ארצות הברית, שהוא כל
כך שנא, הוא הורגו, וכי הוא אף הרגיש מכך סיפוק במידה רבה.
כאשר הוא מת, ונפל על החולות החמים של אפגניסטן, חברי הכוח של
הסרן ידעו את הסיפוק שלו, בהריגת עוד בן בליעל שהאנושות הייתה
צריכה לחסל כבר מזמן, אבל הם לא ידעו, את תחושת הסיפוק שבאה
מנקמה, לאו דווקא נקמה אל השייח', אלא נקמה באלוהים. אותו
האלוהים שבגד בו כל-כך הרבה פעמים, כאשר ג'ו דיוויס חשב על
העובדה שהוא מחק עוד מאמין, שהאמין שהאל היה טוב אליו, בעיני
ג'ו דיוויס, הגיע לו למות.
את הזעקה שמילאה אותו במותה שלה, הוא החליף בסיפוק במותו של
השייח'.
ג'ו דיוויס חייך, וקרא לשאר הצוות. הם עלו למסוקים. הם שבים
הביתה, שם הוא ינסה להחלים.

כאב. זה מה שהוא הרגיש, כאב חד וחזק שפילח אותו, כאב שהיה
בתוכו המון זמן ופילל לצאת.  הוא ישב שם, לבדו, מוטל על הספה,
עם הוויסקי ביד,  מצד אחד מקיא, ומצד שני, נהנה, מרגיש את הכאב
נותן לו מנוח, ואפילו אם זה לכמה שעות, עד שהוא יתעורר עם
האנג-אובר, יקיא שוב וילך להתייצב אצל המפקד. הוא נשכב על
הספה, הוא כבר היה מתורגל בכך, עוד מימיו כתיכוניסט, כששתה כדי
להיות עם כולם, הוא ידע שהוא הולך להירדם, מצד אחד הוא חשב
שכדי שהוא ישן הפוך כדי לא להיחנק מהקיא שכנראה ויצא לו בהמשך
הלילה, ומצד שני, הוא מלמל  עוד מחשבה, שאומרת: "מה אכפת לי,
הרי החיים שלי לא שווים כלום, החיים שלי נגמרו איתה". הוא נשכב
על הבטן ונרדם, הוא ישרוד, לפחות את הלילה.

בוקר חדש הגיע, ואיתו עוד התייצבות חוזרת ונשנית בבסיס, אי שם
בנבאדה. המפקד קרא לכוח אלפא חמש, ובישר להם על משימה חדשה
וסודית, אי שם בלאוס, חבורת טרוריסטים אנרכיסטים שלא מעניינים
את אף אחד ובפרט לא את ג'ו דיוויס, אבל, הממשל רואה בהם
כסכנה.

המשימה הייתה פשוטה: להרוג את כולם, להשמיד את המחנה, ולדאוג
שהם לא יקומו לעוד הרבה-הרבה זמן, לפחות לכמה שנים הבאות. מכאן
הכל יצא לדרך, השגרירות בתאילנד דאגה ללוחמים שיצאו משטחה,
יחצו את הגבול ללאוס, ואז הם יצאו למסע, המסוקים כבר יאספו
אותם מהנקודה שתסומן בהמשך. שבוע שלאחר מכן, נחת בשדה התעופה
הצבאי התאילנדי-אמריקני או-טפו, מטוס תובלה כבד מסוג H-130
"הרקולס", על אחד המנחתים, נסע אל עבר המקום המיועד, ואנשי חיל
האוויר החלו בפריקת הציוד, נותנים לאנשי כוח הדלתא, צוות
הפעולה וצוותי הגיבוי, לרדת מהמטוס, וללכת לנוח לפני התדרוך
שלפני המשימה.

הערב עבר עליו במשחק שח-מט עם המפקד, ופעם אחת, לשם שינוי,
לאחר הרבה זמן, הוא נהנה. הבוקר הגיע, ואיתו מסדר הבוקר
והתדרוך. שעת תדרוך, בוקר. דיוויס קם, שתה את הקפה בחדר האוכל
לקצינים, והלך לדר התדרוכים, שנמצא בקצה השני של המחנה. דיוויס
התיישב על הכיסא הפנוי האחרון, והקצין האחראי על התדרוך החל.
הקצין דיבר על מבנים שצריכים להשמיד, סדרי תקיפה ואנשים שכדאי
להביא אותם בחיים, או לפחות להביא את הראש שלהם למפקדה.
"דיוויס", אמר המפקד "אני חושב שיהיה לך עניין מיוחד בזה".
בתמונה נראה אדם אסייתי, זקן בעל תווי פנים מקומטים, ונראה
שפעם היה שרירי. "תסתכל עליו טוב טוב, ואחרי התדרוך דבר איתי,
כדאי לך". המפקד, לוטננט גנרל דייב לואיס, פירט על האיש:
"נגויין בין" לוחם עילית לשעבר של הNVA בזמן המלחמה. עדיפות
לתפיסה בחיים, אני רוצה את התחת שלו תלוי אצלי במשרד". התדרוך
נגמר. דיוויס, החליט שלפני שהוא הולך לארגן את כל הציוד שלו,
הוא ידבר עם לואיס. לראות מה הוא רצה, והוא הלך. "סרן", אמר
הגנרל, "אני יודע שמאוד יכאב לך לשמוע את מה שאני עומד לספר לך
עכשיו, אבל אני חושב שכדאי מאוד שתדע".  "דבר", אמר לו דיוויס.
"טוב... אני יודע שאין דרך קלה לומר את זה, אבל אותו הממזר
שהראיתי לך בתדרוך, הוא הרוצח של אביך, שם ביערות. אני יודע,
הייתי שם, ואת הפנים עם החיוך הממזרי שלו, אני לא אשכח עד ליום
מותי. אבא שלך נפל לידיו בטעות, ואני יצאתי להציל אותו, אבל זה
היה מאוחר מדי. החרא המלוכסן כבר הספיק לטפל בו". בבת אחת, כל
השאלות שהציפו אותו מאז ילדותו, מהתקופה בה גדל כיתום מאב, עלו
בו שוב, ואילו השאלה היחידה שיצאה ממנו הייתה: "איך הוא מת,
אתה יודע, אבא שלי?" הגנרל לקח שתי נשימות ארוכות, ארוכות מדיי
לטעמו של דיוויס, וענה לו: "הם פוצצו לו רימון בתוך הפה, ה-בני
זונות. מעולם לא מצאו את כל חלקי המוח שלו. הוא היה גיבור,
האבא שלך, לוחם ביחידת עילית, בדיוק כמוך". ג'ו דיוויס התמלא
בכעס, רץ במהירות להתארגן, ועלה במהירות למסוק, שייקח אותו
לעומק השטח, בדיוק כמו מעשיו האחרונים של אביו.

הטיסה נגמרה, הצוותים ירדו  מהמסוקים, התפצלו כל אחד לכיווניו,
והחלו בצעדה לעבר אותו המחנה המקולל. ג'ו דיוויס ירק על האדמה,
וסימן לשלושת חיילי הצוות שלו להתחיל ללכת. במרחק שלוש ק"מ
מהמחנה, עמוק בתוך הג'ונגל, הם תפסו פטרול מסייר, שברו להם את
המפרקות, והמשיכו ללכת, עד שהגיעו למרחק 500 מטר מהמחנה
המרכזי, והחלו לזחול, הגיעו למרחק מספק, ובעזרת מקלעי הרימונים
שמחוברים לרובי ה-CAR15, הם שיגרו, כל אחד ממיקום אחר, רימונים
שפגעו בבקתות הארעיות, ובאותה ההזמנות הרגו את מרבית האנשים,
מי שלא מת ולא חוסל במטרי היריות ששיגר כל אחד מהם, היה פצוע
קשה,כנוע, או ככל הנראה רק מוכה חרדה, הלם קרב. בין אותם
הכנועים, שכב על האדמה הלחה, אותו נגויין בין - ג'ו דיוויס
זיהה את פנוי מייד, ויצרי הנקמה עלו בו. הוא הורה לאנשי צוותו
לארגן את כל השבויים, לכפות אותם, ולאבטח את המקום.  הוא רץ
אליו, מסמן לו באמצעות הרובה לקום, בין קם. קורא את תווית השם
על מדיו של דיוויס, ונזכר בחיוך שטני, נזכר ומתענג על כך, ג'ו
דיוויס חבט עם הרובה בצלעותיו והוריד לו בעיטה לביצים, הזקן
נפל על הרצפה כשהוא רועד מכאבים ומחזיק את החבילה שלו, עם
דמעות בעיניים. דיוויס בעט בו, שוב. הפעם בפנים. ג'ו דיוויס
נהנה מכל רגע. החיים מתחילים להסתדר לו עכשיו, סגירת המעגל
החלה, ויחד איתו, החופש מבפנים. לאחר מספר דקות של התענגות על
כאביו של הוייטנאמי הזקן, הוא קם, כשהוא מבין, עם מי הוא
מתעסק, ושוב אותו חיוך, באומרו באנגלית רעועה: "בוא אליי, אני
אטפל בך כמו שטיפלתי באביך, הנח את הרובה, ואהרוג גם אותך".
ג'ו דיוויס הניח את הרובה, ובשנייה שזה פגע באדמה, נגויין ניסה
בכל כוחו לקפוץ עליו. ג'ו דיוויס הכה בפיו של בין, וזה נפל שוב
לאדמה, כשפיו פעור, ג'ו דיוויס ניצל ההזדמנות, והוציא מחגורת
הכתפיים שלו רימון, ותקע אותו בפיו של בין. הוא תפס את הרובה,
בעט בבין, כך שהוא הסתובב והנצרה יצאה. הוא ראה זאת, וברח כל
עוד נפשו בו, למרחק כמה עשרות מטרים, הוא שמע את הבום של
הפיצוץ, וראה את המוח של בין עף לכל הכיוונים, הוא התקרב לגופה
החרוכה, ואמר בטון שגם מתים יכלו לשמוע. "נקמה. סגירת מעגל
אחת, בשביל כריסטופר דיוויס" הוא חזר בריצה, אל אנשי צוותו,
כאשר פצוע קשה שהם החשיבו למת, תפס את רובהו, וירה צרור, שני
כדורים , פגעו בג'ו דיוויס בבטנו, ככל הנראה, כדורים חודרי
שכפ"צים והוא נפל על האדמה, שוקק דם, בעוד, סגנו, הסגן
ארמסטונג, יורה באותו פצוע ועושה וידוי הריגה. החובש הצוותי,
סמל ברגהוף, רץ אליו ומתחיל לנסות להנשים אותו, ניסיון ראשון,
לא הולך. ניסיון שני, לא הולך. "קדימה!" אמר לעצמו ברגהוף,
"אולי פעם שלישית גלידה, מה דעתך המפקד?" ניסיון שלישי, הולך.
דיוויס החל להשתעל. בעודו נחבש ע"י ברגהוף וארמסטרונג, שהגיע
לעזור, בעוד שחבר הצוות הרביעי, סמל טיילור, שומר על השבויים.

ברגע שסיימו לחבוש את ג'ו דיוויס, קראו ברדיו למסוקים, ולחברי
הכוחות האחרים, שתקפו חלקים מחנות המיליציה. המסוקים לא יכולים
להגיע עד למחנה, לא יישאר להם מספיק דלק. הם יצטרכו לסחוב
אותו. בהוראתו של ג'ו דיוויס, הם חיכו לצוותים האחרים,
בינתיים, הם בנו אלונקה, עשויה מענפים עבים, ומחלק מבדי
האוהלים, אלו שלא נשרפו. הצוותים האחרים הגיעו. והם התחילו
ללכת. נזהרים מתגבור של מיליציות חברות מקומיות אחרות, עד
שהגיעו למקום נחיתת המסוקים נחתו, השבויים וג'ו דיוויס הועלו
למסוק אחד, והצוותים עלו למסוקים השני והשלישי.
                     

בבית החולים מצבו של דיוויס החמיר, וכאשר הגיע לשם, הוצרך מיד
לעבור ניתוח חירום, שבמהלכו, מת. מת פשוטו כמשמעו. בעוד ברגהוף
מסתכל, על הניתוח, ומתפלל, לאותו האלוהים שהפקיר את דיוויס כל
כך הרבה פעמים בעבר, אותו האלוהים שדיוויס לא מאמין בו כבר
מזמן. ותפילתו של ברגהוף עזרה. המוניטור החל לצפצף שוב. ג'ו
דיוויס חי! הוא חי!
                         

(אפילוג)

עברו מספר ימים לאחר הניתוח, וכאשר קם ג'ו דיוויס מן התרדמת
שהיה שרוי בה, הוא גילה שלידו יושבת אחות, אמריקנית. ששומרת
עליו ומחזיקה לו את היד. "מה את עושה?" הוא שאל אותה. "מי את
בכלל?" "אני סגן ראשונה אמה קרונין, אחות בבית החולים, קצת
נקשרתי אליך אחרי הניתוח. אני אשאר איתך פה, אם לא אכפת לך".
"לא. בכלל לא, בטח שלא אכפת לי. חברה לא תזיק לי".  הזמן עבר
והשיחה התפתחה. כעבור זמן, כאשר דיוויס שב לארצות הברית, הפעם
כקפטיין בפנטגון, עם עוד שתי מדליות לאוסף כגיבור המבצע, הוא
תפס שיחה עם אותו לוטננט גנרל, וזה הצדיע לו באי רשמיות על
הנקמה הקשה שנקם בנגויין בין באותו היום, והודיע לו כי יש לו
יותר מזל משכל, ג'ו דיוויס חייך. חודש לאחר מכן, אמה קרונין
השתחררה מהצבא, וחזרה לארה"ב, לוושינגטון ליתר דיוק.  לאחר זמן
של יותר משנה של זוגיות, ג'ו דיוויס, מורגל לעובדה שהוא אוהב
שוב, וכי אמה הגיעה אליו מאלוהים - החוב נסגר. יומיים לאחר
ההבנה, השניים התארסו, וזמן לא רב אחר-כך, הם גם נשאו. בבוקר
החתונה, ג'ו עבר בשני קברים, הראשון היה של אביו, והשני של
אהובתו. בשניהם הוא הזיל דמעה. בערב הוא נישא, כאשר הבסט-מן
שלו היה לא פחות ולא יותר מדייב לואיס, האיש שבזכותו החל
השינוי, אותו השינוי שנתן לו חופש. החופש מבפנים.


(אפילוג)
עברו מספר ימים לאחר הניתוח, וכאשר קם ג'ו דיוויס מן התרדמת
שהיה שרוי בה, הוא גילה שלידו יושבת אחות, אמריקנית. ששומרת
עליו ומחזיקה לו את היד. "מה את עושה?" הוא שאל אותה. "מי את
בכלל?" "אני סגן ראשונה אמה קרונין, אחות בבית החולים, קצת
נקשרתי אליך במהלך הניתוח. אני אשאר איתך פה, אם לא אכפת לך".
"לא. בכלל לא, בטח שלא אכפת לי. חברה לא תזיק לי".  הזמן עבר
והשיחה התפתחה. ג'ו דיוויס הרגיש שזוהי ההזדמנות שלו לשחרר את
הכל, הוא החל לדבר, מספר לה הכל. מרגע לידתו, מותו של אביו
כשהיה תינוק, גדילתו. הוא מדבר ומפסיק לפעמים, עוצר לנשום, קצת
קשה לו אחרי הניתוח. ממשיך לדבר, התבגרות, תיכון,  אוניברסיטה,
גיוס לצבא. מוות, מוות, מוות, הרג, כאב. חוסר אמונה באלוהים,
מוות, כאב, פציעה. והיא מצידה התחילה לדבר על ילדות, על תיכון,
על התגייסות לצבא מחוסר אופציות כלכליות אחרות, על ניתוחים
מזוויעים, על תסכול, אבדן האמונה. היא עצרה, כשדמעות בעיניה -
מסתכלת על עיניו של ג'ו דיוויס, ורואה מבט דומה לשלה, עצוב,
מלנכולי, מלא דמעות, מודעת לעובדה שהכאב הפך אותו לחסר אגו -
שכן, כפי ששרו פעם להקת "דה קיור", בנים אינם בוכים. והוא אכן
בכה. לראשונה זה זמן, מאז מותו של האהובה, הוא הראה סימני
אנושיות כלשהם, ואפילו אם הם מראים רק כאב ושכול. ג'ו דיוויס,
לראשונה זה כמה חודשים, מרגיש כאדם שוב. מרגיש את החיבור שבינו
לבינה. מרגיש תחושות שמעולם לא ידע שהוא יוכל להרגיש שוב.
מרגיש זה זמן, לראשונה חופשי, חופשי מבפנים כציפור חופשייה,
שנועדה לעוף בשמיים ולהיות חופשי, ולא כציפור טרף משחרת למוות
של כל הסובבים אותה. מרגיש חופשי - מרגיש שחרור מכאב מרגיש את
החופש מבפנים. ג'ו דיוויס ידע שהכל מסתדר, אם רק יעבוד על כך,
ואם יהיה מישהו שיתמוך בהמשך הדרך. הוא היה מוכן לתת לאמה את
ההזדמנות הזאת, יודע שעכשיו הכל יהיה יותר טוב, ויעשה כל
שביכולתו ע"מ שלא תראה יותר כאב. הוא ניסה לקום, כשהוא נשען על
קצוות המיטה, מסמן לה באצבעו שתבוא אליו, מחבק אותה ולא מפסיק,
נהנה מכל שנייה. לראשונה, הוא מרגיש כנאהב שוב.
כעבור זמן, כאשר דיוויס שב לארצות הברית, הפעם כקפטיין
בפנטגון, עם עוד שתי מדליות לאוסף כגיבור המבצע, הוא תפס שיחה
עם אותו לוטננט גנרל, וזה הצדיע לו באי רשמיות על הנקמה הקשה
שנקם בנגויין בין באותו היום, והודיע לו כי יש לו יותר מזל
משכל, ג'ו דיוויס חייך. חודש לאחר מכן, אמה קרונין השתחררה
מהצבא, וחזרה לארה"ב, לוושינגטון ליתר דיוק.  לאחר זמן של יותר
משנה של תמיכה הדדית, נסיונות שיקום די מוצלחים, עם הרבה דמעות
בצד הדרך.,  ג'ו דיוויס, מורגל לעובדה שהוא אוהב שוב יומיים
לאחר ההבנה, השניים התארסו, וזמן לא רב אחר-כך, הם גם נשאו.
בבוקר החתונה, ג'ו עבר בשני קברים, הראשון היה של אביו, והשני
של אהובתו. בשניהם הוא הזיל דמעה -סגירת מעגל שנייה. בערב הוא
נישא, כאשר השושבין שלו היה לא פחות ולא יותר מדייב לואיס,
האיש שבזכותו החל השינוי, אותו השינוי שנתן לו חופש. החופש
מבפנים