אביתר הכניס את המפתח לחור המנעול שבדלת, וסובב אותו בזהירות
רבה, פן יפיל אחת מהשקיות הרבות אותן חיבק. הוא פתח את הדלת עם
המרפק, בזהירות יתרה, וניגש מייד להניח את כל השקיות במטבח.
"צבי? צבי, אתה פה?" הוא קרא בעודו חוזר וסוגר את הדלת.
"אני כבר יוצא," קולו של צבי בקע מהמקלחת.
אביתר התרגש. הוא וצבי היו שותפים לדירה כבר די הרבה זמן. בין
עבודה ללימודים לא נשאר להם הרבה זמן להשקיע בעצמם או לבלות,
ולכן הם מנצלים כל הזדמנות להנות.
לכן זה ברור מאליו שכשהם ידעו שתהיה הפוגה קצרה באוניברסיטה,
הם הודיעו מראש בעבודה שהם הולכים לקחת כמה ימי חופש בדיוק
באותם תאריכים.
הם תיכננו את הטיול הזה כבר כמה שבועות.
"מה הבאת?" צבי יצא מהמקלחת, מנגב את האוזניים.
"כל מיני, דברים לדרך וכמה דברים להכין סנדוויצ'ים." אביתר
ענה.
צבי נכנס לחדר שלו ולבש חולצה יפה.
"ראית את הבמבה החדשה? זה משהו טוב." אביתר אמר, תוך שהוא
מתחיל לחטט בשקיות שהביא ולמקם את המוצרים בבית. "יש אפילו
פרס, שקית אחת מתוך לא-יודע-כמה זוכה במאה אלף שקל!" הוא
התלהב. "יש מצב שנהפוך לעשירים אחי."
"וואלה, זה יכול לעזור לנו בקנייה של בית או אוטו חדש. תמיד
רציתי למות עשיר." צבי אמר מהחדר. "אבל אתה יודע איך זה, אף
פעם לא זוכים. אני כבר לא מאמין שיש אנשים שבכלל זוכים בזה,
נראה לי שזה הכל תרמית." הוא יצא מהחדר אל המטבח, נקי ומצוחצח.

"מה אכפת לי? קניתי בשביל הבמבה." אביתר אמר. "אז מחר נוסעים,
סופסוף."
"כן, אילת מחכה רק לנו." צבי אמר. "ולסיגל שלי. ארזת כבר?"
"לא, אני אעשה את זה היום בערב, אל תדאג, אני אהיה מוכן."
"אין בעיה, רק תזכור שאנחנו יוצאים על הבוקר."
"סבבה. אם אתה מוכן, אני מוכן. גם הג'יפ מוכן. יש לנו איזה שבע
שעות נסיעה." אביתר אמר והוציא מנת פלאפל מאחת השקיות. הוא נגס
נגיסה נדיבה בפיתה. "רוצה? הבאתי גם לך."
"לא תודה אחי, אני מסודר, תשמור לאחר-כך." צבי ענה. הוא בדיוק
נעל נעליים. "אני זז לאיזה שעה שעתיים, אתה מסתדר?"
"כן, אין בעיות, אני פה."
צבי סיים להתלבש ויצא.
הערב כבר התחיל לגשש את דרכו אל שמי אחר הצהריים. אביתר ישב
מול הטלוויזיה ונהנה מסרט, הוא והפלאפל.
בבוקר שלמחרת השותפים קמו בשש בבוקר. צבי הביא הביתה את סיגל,
והיא כבר הגיעה מוכנה עם התיקים שלה. הם שתו קפה, סיפרו קצת
בדיחות וניגשו למלאכת העמסת כל החפצים שלהם על הג'יפ. כעבור
כמה דקות הם יצאו לדרך, מרוממי רוח. השמיים כחולים, הרדיו מנגן
מוזיקה קייצית. היעד: אילת.

עברו כמה שעות. הנוף העירוני התחלף אט אט לשמורות ירוקות
ולבסוף לנוף חולי ומדברי יותר.
"סיגל, מה היינו עושים בלעדייך?" אביתר שאל ממושב הנהג. "ככה
להשיג לנו חדרים ב'דן פנורמה'... זאת לא קומבינה, זאת אומנות."

"שטויות, באמת שזה לא כזה סיפור." היא הצטנעה.
"תיכף יצוץ איזה שביל בצד שמאל, תיכנס שם." צבי אמר מהמושב
האחורי, מחזיק מפה גדולה מאוד שתפסה את כל החלק האחורי של
הג'יפ.
"אתה בטוח? ללכת לאיבוד בנגב זה לא משהו." אביתר אמר מקדימה.
"סמוך עליי אחי, זה קיצור דרך למפגש דניאל, נחסוך איזה עשרים
דקות. אני מכיר את השטח, עשיתי כאן ניווטים עוד מהטירונות."
"אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה." אביתר אמר. השביל התקרב
במהירות, אביתר האט ופנה.
"עכשיו ישר עד הסוף." צבי בחן את המפה.
הג'יפ של אביתר, עקב היותו ג'יפ, נסע בקלות על השביל החולי
והמתפתל. אביתר אפילו נהנה מאוד מהנסיעה.
כעבור חצי שעה של נסיעה בחולות, אביתר עצר את הרכב. השביל
התפצל. "איפה אנחנו, צבי? לאן נוסעים?"
מסביבם לא היה נראה כלום למעט גבעות שטוחות וחול שנשתרעו עד
האופק.
צבי הסתרבל עם המפה. "רק שניה."
בעוד הוא חושב, רוח חזקה התחילה לנשוב. אביתר בחן את מד הדלק
וגילה שהמצב לא מזהיר.
"לא הלכנו לאיבוד!" צבי אמר. "תמשיך בחלק הימני, מקסימום נעשה
אחורה פנה, נכון?"
"אין לנו הרבה דלק. אני מאוד מקווה שנגיע מהר." אביתר אמר.
הרוח, כמו מגיבה על דבריו, נשבה אף חזק יותר. חול החל להתרומם
באויר. אביתר לא נרתע, ביודעו שהוא נוהג בג'יפ בלתי מנוצח. הוא
המשיך לנסוע.
אחרי כמה דקות החבורה הייתה שרוייה בלב ליבה של סופת חול. הם
סגרו את כל החלונות. מתוך הג'יפ זה היה נראה כאילו הם נמצאים
במתקן לשטיפת מכוניות, רק במקום ספוגים ומברשות ענקיות, היה זה
חול שכיסה את כל החלונות לחלוטין והכה בג'יפ. אביתר לא ראה
כלום מבעד לשמשה.
"אביתר, תכבה את הג'יפ, אנחנו נלך לאיבוד ככה. נחכה שהרוח
תעבור ואז נמשיך." צבי אמר.
"כבר יש עלי חול!" סיגל הוסיפה.
אביתר דומם את המנוע וכולם המתינו בשקט.
"רוצים לשמוע איזה דיסק?" אביתר שאל.
"שים משהו," צבי אמר. "ותעביר לי איזה חטיף בהזדמנות."
אביתר שם קצת מוזיקת רוק, ושלושתם התחילו לאכול מהחטיפים
והסנדוויצי'ים שהם הביאו.
אחרי שעה כמעט שככה הרוח והסערה עברה לה לדיונה אחרת.
לפתע נתגלתה בעיה חדשה. השביל כוסה כולו בחול, ולא היה נראה
לעין.
"אין שביל, צבי." אביתר אמר מקדימה. הם ירדו מהרכב וניסו לפלס
מעט חול במטרה למצוא את השביל, אך נכשלו.
"טוב, בואו פשוט נסתובב מאה-שמונים מעלות ונחזור." צבי אמר.
הוא צייר קו המקביל לג'יפ על החול, ואמר לאביתר שיסתובב כך
שהקו יקביל לג'יפ אחרי הסיבוב. כך ידעו שהם הסתובבו כמו
שצריך.
"השביל יצוץ במוקדם או במאוחר." צבי אמר.
הם התחילו לנסוע. כעבור חצי שעה הנוף המונוטוני לא חווה שום
שינוי משמעותי, ולא חשף שביל או כביש. מד הדלק איים על נוסעי
הרכב, ואביתר לא הסיר ממנו את העיניים.
בסופו של דבר, המנוע כבה מעצמו.
השעה היתה שעת צהריים. השמש היוקדת להטה והרתיחה את המתכת של
הג'יפ. עד מהרה המזגן הפך חסר תועלת ולא היה ניתן לשבת בפנים.
"מה עושים?" אביתר שאל, מיואש.
"החברת ביטוח שלך יכולה לאתר את הג'יפ עם ג'י-פי-אס, לא?" צבי
שאל.
"כן, אז מה?"
"אז אולי הם ישלחו מישהו שיחלץ אותנו, איזה גרר או משהו."
"יש לך טלפון פה?" סיגל שאלה, צבי שלף את הטלפון ונתן לה
אותו.
"מה המספר, אביתר?" צבי שאל.
"זה לא חשוב כל כך." סיגל אמרה. "במילא אין פה קליטה."
"שיט!" צבי גער בכעס. הוא פנה שוב למפות. "אנחנו לא רחוקים
מהכביש המהיר. בואו נתחיל ללכת, יש לנו מספיק מים ואוכל."
"לא עדיף לחכות ללילה?" אביתר אמר.
"אני חושב שתהיה שם יותר תנועה עכשיו מאשר בלילה." טיפות זיעה
החלו לצוץ על ראשו של צבי.
הם ארזו את כל האוכל והשתייה ויצאו למדבר. הם הלכו במשך שעה
כמעט, אך לא מצאו כלום.
"אני לא מבין את זה, זה חייב להיות פה." צבי רטן מאחורי המפה.
הרגליים שלו כאבו, הנעליים שלו לחצו, הוא היה עייף ומזיע.
"אני גווע, בואו נאכל משהו." אביתר אמר. הם החליטו על הפסקה
קצרה ואכלו כאוות נפשם מהסנדוויצ'ים והחטיפים, ושתו לרוב.
אחרי חמש שעות נוספות של נדודים, שעת הערביים החלה להסתמן
באופק. הם כבר ידעו שהם אבדו, אבל קיוו לנס. הנגב זה לא מקום
כל כך עצום, הרי בסופו של דבר הם יתקלו במשהו, לא?
לא.
ביום השני אזל להם כל האוכל, השתייה נגמרה עוד ביום הראשון.
"חייבים להמשיך." אביתר לחש בגרון ניחר. השמש הכתה על ראשם
בחוזקה, לא היה שום מחסה מפניה. המדבר היה שטוח כמו מרבד.
כעבור זמן מה הם נתקלו בסלע גדול שהטיל כמה סנטימטרים של צל.
הם ניסו להצטופף בחסות הצל הזה, ובהשענם על הסלע הם נרדמו.
עורם היה שרוף ואדום, גופם כואב ורגליהם ממוטטות.
רק בלילה הם התעוררו וניצלו את שעות החושך להליכה נוספת. הזמן
נמתח ונראה היה שהוא לא זז בכלל. השטח החדגוני הקשה עליהם
לאמוד את המרחק שהם עברו. הם לא ידעו את דרכם, והרגישו מיואשים
עד כדי תסכול. הרעב שלהם גבר עם כל פסיעה, והיובש בגרון מנע
מהם מלדבר בכלל.
בבוקר שלמחרת, סיגל נכנעה. היא התמוטטה על החול הרך.
"סיגל!" צבי צעק בשארית כוחותיו ונפל על ברכיו לידה. הוא בחן
אותה כמיטב יכולתו, אך היא בקושי היתה מסוגלת למקד את מבטה
עליו.
"אני מצטער, סיגל, אני מצטער." הוא השתעל, הרעב סינוור אותו.
אביתר לא אמר כלום ופשוט עמד, נועץ עיניים חסרות חיים במתרחש.
"מה עושים, אביתר? אי אפשר להשאיר אותה פה!" צבי בקושי דיבר.
"משאירים." אביתר נהם.
"לא משאירים, לא..." צבי ניסה לענות, אך אביתר תפס את ידו
והתחיל לסחוב אותו. אחרי כמה מטרים צבי נפל. הוא רצה לבכות, אך
הגוף שלו היה כל כך יבש עד כי לא היו לו דמעות. הוא פשוט
נאנק.
אביתר עשה עוד כמה צעדים, ולפתע הבחין בדבר מה באופק, זה נראה
כמו רכב גדול.
"צבי." הוא בקושי השמיע קול. "צבי, יש פה מישהו."
הם שאבו את אחרית הכוחות שנותרו בהם וניסו להגיע לרכב, סיגל
נשארה שוכבת במקומה.
הם פסעו צעד ועוד צעד, כל הרמת רגל נראתה כמאמץ עילאי.
לפתע אביתר הבין. הוא לא רצה להאמין, אך לא הייתה לו ברירה.
הם מצאו את הג'יפ שלו.
האם זו הזיה? פטה-מורגנה? אביתר סירב להאמין למתרחש.
צבי כבר לא היה במצב שבו הוא יכל להבין על מה הוא מסתכל.
אחרי דקות ארוכות הם הגיעו לג'יפ. מבפנים נצנצה שקית במבה
גדולה, כמעין גאולה למתים. אביתר פקח את עיניו בתדהמה, משפשף
אותן מעט, ופיו נפער לרווחה.
"אוכל!" הוא אמר. "צבי, אוכל!"
אביתר פתח את הדלת מיד, צבי התמוטט לידו. אביתר הושיט ידו אל
השקית, הוא תפס אותה ויצא מהג'יפ, נופל לתנוחת ישיבה ליד צבי,
שהיה שרוע כמת.
"צבי! תעזור לי לפתוח את השקית." אביתר ניער את צבי קלות.
צבי לא קם, אך הושיט יד אל שקית הבמבה, ואחז בה. אביתר משך
לכיוון אחר, וכך בכוחות משותפים הם פתחו את השקית.
אביתר תחב את ידו בכל הכוח שנותר לו אל תוך השקית. הוא פשפש
בתוכה קלות, ולהפתעתו גילה שאין בה במבה. היא הייתה מלאה במין
ספוגיות יפות וצבעוניות במיוחד.
"אני הוזה," הוא חשב. "אני הוזה."
מהשקית הוא שלף פתק צבעוני עם אותיות מודגשות, וקרא אותו
בקול:

"מזל טוב! זכית ב-100,000 ש'ח! ספח זה מזכה אותך בסכום המפורט
לעיל, ללא הגרלה. למידע נוסף ופרטים על איסוף הפרס, אנא צלצל
למספר הטלפון 1800-300-320 בהקדם האפשרי. אין כפל מבצעים."

אביתר שלף כמה ספוגיות מהשקית. הן הידרו ופיארו את כרטיס
הזכיה, אך בהחלט לא היו ניתנות לאכילה. הוא נשכב ליד צבי,
שניהם מחייכים וצוחקים על מר גורלם.
"תמיד רציתי למות עשיר." צבי מילמל וגיחח.
"אני," אביתר חייך, "אני קניתי בשביל הבמבה."