אני והגר ירדנו לעבר רחוב אורנים. עצרנו ליד בית מתוכו יצא נער
כבן 14 בעל שיער גלי בצבע חום-כתום מנומש עם עיניים חומות.
לנער קראו גולן והוא היה ידידנו הקרוב ביותר. גולן היה נער
טיפה ערס, אך בתוכו היה רגיש. "איפה גל?" שאלה הגר. "ומה את
חושבת?" ענה לה גולן. גל היה עוד חולייה בחבורה שלנו. הוא
וגולן היו חברים הכי טובים, ומבחנתי ומבחינת הגר, הם היו
הידידים הכי טובים(כמובן שזה עבד גם הפוך: אני והגר החברות הכי
טובות וגל וגולן ראו בנו הידידות הכי טובות). התשובה לא הייתה
מפתיעה: בחודשיים האחרונים, גל בכלל לא דיבר, לא הסתכל עלינו
ולא כלום. לא רבנו או משהו, הכל היה בסדר. ופתאום יום אחד
גורניש, כאילו אנחנו לא מכירים. גל היה שכן של גולן כך שרוב
הסיכויים שהוא רואה אותנו עכשיו, זה היה כל כך מצחיק שבא
לבכות. התחלנו ללכת בשתיקה, כל אחד שקוע בהרהוריו, עד שפתאום
הגר אמרה: "די, נמאס לי מהשתיקה הזו, אנחנו כבר חודשיים שותקים
ולא עושים כלום!"
"מה את רוצה שנעשה?" ירה לעברה גולן, "לא יודעת", ענתה לו הגר,
"חייב להיות משהו שאנחנו יכולים לעשות", אמרה כמעט בלחש, "אני
פשוט לא מבינה איך פעם הוא היה מספר לנו הכל ועכשיו הוא לא
מספר לנו שום דבר", אמרתי. כששאלו את הגר פעם, מה הכי אוהבת בי
היא ענתה: "ענבל היא ילדה שקטה אבל כשצריך להגיד משהו היא תגיד
אותו, ותגיד אותו בדייקנות ותפגע בדיוק איפה שצריך". כנראה שזה
נכון כי לאחר מכן שתקנו עד לבית ספר.
יום למחרת בהפסקה ניגש גולן אליי ואל הגר. גולן שמח עם ניצוץ
בעיניים ואמר: "יש לי פתרון. אתמול בטלוויזיה ראיתי סדרה על
בחור שמכור לאלכוהול שחבריו ומשפחתו כלאו אותו בחדר, עד שיודה
בזה שהוא מכור. אפשר לעשות אותו דבר לגל!" .הסכמנו בינינו
שאחרי בית ספר נלך אליו. אחרי בית ספר הלכנו לעבר הבית של גל
ונכנסנו ישר לחדרו, וראינו אותו כרגיל על המחשב. לפחות משהו
קטן לא השתנה בחודשיים האחרונים: גל נשאר מכור למחשבים ובמיוחד
למחשב שלו דני דין. "מה אתם עושים כאן?!" צעק גל כשראה אותנו.
הצעקה הפתיעה אותנו. גל בדרך כלל לא היה צועק. בעצם זו הייתה
הפעם השנייה ששמעתי אותו צועק. בפעם הראשונה זה היה כשהיינו
בני 3 וגל צעק על הגר שתחזיר לו את הצעצוע שלו שהוא מאוד אהב.
"גל, באנו לדבר איתך", אמרתי בשקט.
"גל, זה לא יכול להמשיך ככה", אמרה הגר, "אנחנו רוצים מה קורה,
מה עשינו. זה לא הוגן אתה יודע?! אנחנו החברים הכי טובים שלך
ויש לנו זכות לדעת מה עובר עלייך!" "הו, הגר, תמיד דיברת בשם
אחרים נכון?" ענה לה ברשעות גל. "כוסאוחתוק איתך!" התפרץ פתאום
גולן, "מה נסגר איתך?!" צעק עליו. "מה איכפת לך, גולן ? נשארת
עם שתי בנות שאחת מהן תתן לך הכל", והסתכל על הגר. הוא נגע
בנקודה רגישה מאוד. הגר סבלה משמועות שהיא זנזונת - מה שלא היה
נכון. גל ידע זאת וידע שזוהי נקודה רגישה מאוד אצל הגר. הגר
וגולן פנו לצאת כשאני עוד אמרתי: "גל, נקבל אותך כמו שאתה."
"אווו, הנה ענבלי המבינה והאוהבת. אבל ענבלי, אם אני באמת ארצה
שיבינו אותי, יש לי ציפי הבובה המתנפחת ולמקרה שאני ממש מבולבל
יש לי את דני דין. עכשיו טוסי מפה!!" צעק בשנית. הסתכלנו בנער
הצנום, שיער שחור ועיניים שחורות, שחושך נסך עליהן ויצאנו
מבית. ברגע שיצאנו הגר שעיניה היו אדומות מרוב בכי אמרה: "בואו
לעץ." העץ היה בחצר פנימית כזאת ושם בעצם נפגשנו, שם היינו
יושבים ומדברים. הגר הלכה כמה דקות בצד לבכות. הגר אמרה לנו
שניתן לה כמה דקות והיא תחזור. הגר אהבה לבכות לבד, היא תמיד
אמרה שהיא צריכה את השקט שלה ושזה לא משהו אישי נגדנו. אנחנו
בינתיים דיברנו, וגולן אמר: "הוא כזה בן זונה, איך הוא יכול
לדבר עליה ככה?" "אני שמחה שאכפת לך ממני", שמענו קול
מאחורינו. הגר התיישבה וחייכה. כששאלו אותי מה אני הכי אוהבת
בהגר עניתי: "הגר יכולה לעבור מעצבות לשמחה בקלות כזו." בעודנו
מדברים הופיע מולנו נער בעל שיער שחור פרוע ועיניים ירוקות
חודרות. המיוחד בנער הזה שהוא היה המממ... שקוף. "זה...
זה...", התחיל גולן לגמגם, "גל, מה אתה זומם?", אמרה פתאום
הגר. זו בטח עוד אחת מההולוגרמות שלו. "לא מספיק שקראת לי
זונה?", קראה, "לאן עוד אתה יכול להידרדר?" "הוא יכול
להידרדר", ענה הנער-הולגרמה-רוח, "הוא יכול להידרדר לרצח."
עינינו נפתחו לרווחה: "הוא יכול להידרדר לרצח שלי. אני לא
הולגרמה. קוראים לי אור פרישמן ומחר בערב גל אטווינגר ירצח
אותי." "מה אתה מדבר? גל לא יכול לפגוע בזבוב. אנחנו לא
מאמינים לך", אמרתי. "יש לי הוכחה." ואז הוא הראה את ידו
השמאלית והיה רשום את האות G.
היו לי עוד שריטות אבל ברגע שאדם הופך לרוח הן נעלמות, חוץ
מזאת שלא נעלמה ואף נהפכה לממשית, כאילו היא עדיין חיה ומדממת.
אנחנו הבנו היטב למה השריטה הזאת שרדה. לבר מצווה סבו של גל
נתן לגל אולר. ומאז הוא היה חורט את האות G בכל מקום. האולר
היה ישן לכן החתך היה לפעמים עמוק ולפעמים לא. כך גם הייתה
השריטה: לפעמים עמוקה ולפעמים לא. אני הראשונה שהתעשתתי
ושאלתי: "מה אתה רוצה שנעשה?" "אתם צריכים למנוע את היוולדותו
של גל." "מה?! אתה רוצה שנהרוג אותו? שנהיה רוצחים?" "אני
מסכימה", אמרה הגר, "גם אני", אמר גולן. "ענבל", פנה אליי
גולן, "תחשבי על זה, נוכל להציל חיים של מישהו ולא רק שלי, גם
את שלכם", אמר אור פרישמן, "ותחשבי על זה שיתפסו את גל והוא
יבלה את חייו בבית הכלא." "אני לא יכולה שיהיה לי דם על
הידיים." אמרתי, "אני הולכת לעצור בעדו." והלכתי משם.
הלכתי להתיישב בעץ. ובלי משים דמעות החלו לנזול על פניי. חשבתי
לעצמי: מה אם הם יצליחו? לא יהיה יותר גל? כי בכל זאת אף על פי
החודשיים האחרונים הוא עדיין ידיד קרוב מאוד שלי. אולי גל
צודק, אולי באמת לא איכפת לנו ממנו. בעודי מהרהרת ראיתי את גל
יוצא מהבית. משהו בי התעורר והחלטתי לעקוב אחריו. אני זוכרת
כשגולן היה בן 7 הוא היה עוקב אחרי אנשים סתם בשביל הכיף. אבל
כאן ידעתי שאם גל יתפוס אותי הוא לא יהיה אחראי למעשיו, לכן
עשיתי הכל בזהירות. הגענו לבלוק ושם ראיתי אותו, את אור
פרישמן. זה היה מדהים: אור היה כאילו תאום של גל, אותה שפת גוף
ואותו מקום איפה שגל היה עומד. עכשיו גם גל נכנס לעמדת מרגל -
והוא כתב לעצמו דברים שיעזרו לו לרצח. ככה עמדנו, אני ריגלתי
אחרי גל שריגל אחרי אור פרישמן. חצי שעה כך עמדנו, עד שגל חזר
הביתה ואני נאלצתי לחזור בדרך ארוכה ומסובכת יותר בשביל שגל לא
יראה אותי.

כשענבל הלכה, שאלנו את אור פרישמן: "איך בדיוק נגרום לכך שגל
לא יוולד?" "אם תשנו ולו דבר אחד הכל ישתנה. קחו את הקופסה
השחורה הזו. בכל פעם שתפתחו אותה, אתם תהיו במקום שאתם צריכים
להיות." פתחנו את הקופסה ולפני שמישהו היה יכול למצמץ הגענו
לתחנה מרכזית, אי שם באזור המרכז. "היי, תראי עיתון", אמר
גולן, "בואי נראה מה התאריך: 3.6.88. וואו חזרנו בזמן", שרק
גולן בהתלהבות. "השאלה היא למה לכאן", אמרה הגר. "גולן, אתה
זוכר איך ההורים של גל נפגשו?", שאלה פתאום הגר. "נזכרתי! הם
נפגשו בתחנה המרכזית, כשאמא של גל שאלה את אבא של גל איפה
האוטבוס לפתח תקווה. חחח, אני זוכרת איך צחקנו על המשפט של אבא
של גל... טוב, אז צריך לא לתת להם להיפגש. יש לך דרך?" "כן,
אני אלך לאמא ואת לאבא." "ותעשה מה?" "אני אתחיל איתה." הגר
התפקעה מצחוק וגולן אמר כנעלב: "את מזלזלת בקסם האישי שלי?"
הגר לא ענתה והמשיכה לצחוק. כאן נפרדו דרכיהם.

התרחקתי מהגר והתקרבתי לעבר האוטובוס ואז ראיתי אותה. היא
הייתה די כוסית, חשבתי לעצמי. מחשבה די מגעילה כי היא (עדיין)
אמא של החבר הכי טוב שלי. על החיים ועל המוות, חשבתי וניגשתי
אליה: "את יודעת, אני חושב שצריך להעלות את שכר המינימום." היא
הביטה בי בסלידה והמשיכה ללכת. "את רוצה לדעת למה? כי את
מפעילה לי את ההורמונים שעות נוספות." "אתה יכול בבקשה לעזוב
אותי?" ענתה לי הסטודנטית הצעירה (המשפט לא עבד משום מה). כן,
אין ספק שהרגישות המפורסמת של גל נלקחה מאמו. עלינו בשתיקה
לאוטובוס והתיישבתי לידה. "אתה לא מוותר, הא?", אמרה, "אתה לא
חושב שאני קצת מבוגרת?" "מה, את לא בת 16?" שאלתי בהפתעה. "מה
יש לך? רד ממני כבר!" צעקה אמא של גל, אותה צעקה ששמעתי לפני
כמה שעות מפי גל. הייתי בהלם לכמה שניות ואז אמרתי מה שאני
תמיד אומר לגל כשאנחנו עושים משהו לא חוקי בעליל: "מה את
כבדה?" "זה לא יום טוב בשבילי", השיבה, "אתמול לא בדקתי איזה
אוטובוס נוסע לפתח תקווה והיום קמתי מאוחר מדי ולא הספקתי
לבדוק איזה אוטבוס מגיע לאון. אומנם יש מודיעין בתחנה אבל
האמינות שלו שואפת לאפס. אם אני לא אגיע לפתח תקווה ליום
הראשון בזמן, אני אפוטר. אם אני אפוטר לא יהיה לי כסף, אם לא
יהיה כסף אני לא אוכל ללמוד. אם אני לא אוכל ללמוד לא תהיה לי
קריירה. אם לא תהיה לי קריירה לא יהיו לי חיים. אם לא יהיו לי
חיים אני אמות. אם אני לא אגיע לפתח תקווה אני אמות. מבין?"
הייתי קצת בשוק, זה בדיוק כמו לדבר עם גל. "עכשיו אתה יכול
לרדת ממני?" היא דיברה עכשיו כמו גל החדש. עצרנו, נשארה לנו
בדיוק עוד תחנה אחת ביחד. והיא ירדה להשתין. אני בינתיים
הרשיתי לעצמי לחטט לה בתיק. אני זוכר שכשהיינו בני 5 אז גנבנו
סוכרייה מהמכולת של שמואל שכמובן עמד וחייך מהצד. כעבור כמה
שעות התחרטנו והחזרנו את הסוכרייה והצטערנו עד עמקי נשמתנו.
שמואל רק צחק ואמר שהוא סולח. בתוך התיק מצאתי משהו מעניין
מאוד: הפנייה, ולא סתם הפנייה אלא הפנייה ללקיחת תרופה
פסיכיאטרית נגד דיכאון. מה שתפס את עיניי זה שהיה כתוב
שהדיכאון הוא תורשתי, ומיד חשבתי על גל. לפני שבועיים היינו
אצל הגר ואמא שלה התחילה להסביר לנו על דיכאון קליני. ענבל
אמרה שאבא שלה, שהוא גם פסיכולוג, עשה לה את אותה הרצאה בדיוק.
היא הסבירה לנו שדיכאון קליני יכול להיות בתורשה והוא מתאפיין
בעצבנות, לחץ, חרדה ובעיקר בכעס כלפי הסביבה. אי אפשר לרפא
אותה אלא רק להחליש אותה אט אט באמצעות תרופה. התרופה מביאה
אתה תופעות לוואי: בחילות, סחרחורות וכדומה. כשראיתי את אמא של
גל עולה לאוטובוס הכנסתי מהר את הדף ושתקתי כל הדרך לפתח
תקווה.

איך אני אסיט את תשומת לבו אליי? חשבתי. ניגשתי אליו ואמרתי את
הדבר הראשון שעלה בראשי: "סליחה, זה האוטבוס לפתח תקווה?"
"כן", ענה לי בנימוס אבא של גל. עלינו בשקט לאוטובוס והתיישבתי
לידו. האמת, זה לא מה שרציתי לשאול. השאלה האמיתית שרציתי
לשאול היא: "מה אתה חושב על דרכי הטיפול בחולי נפש? פשוט אני
תיכוניסטית לפסיכולוגיה וסוציולוגיה וזוהי שאלת המחקר שלי
(כמובן שזה היה שקר וכזב - זו הייתה שאלת המחקר של אבי)". "אני
מצטער מאוד", אמר וגירד במבוכה בראשו, "אבל אני חושב שאני לא
אענה על השאלה הזו." לא רציתי ללחוץ כי כמו שאני מכירה את גל
(וזו הייתה תגובה קלאסית של גל) הוא יילחץ ולא יצליח לענות כמו
שצריך. תמיד כשהייתי עושה זאת גולן היה אומר לי: "תעזבי אותו,
מספיק חפרת!" אז חיכיתי חצי שעה בשתיקה עד שהוא אמר: "די, אני
לא אוהב שתיקה מביכה." (ידעתי זאת. אני וענבל תמיד היינו
שותקות וגורמות לשתיקה מביכה בשביל לעצבן אותו) "בואי נגמור עם
זה. מה השאלה שוב?" חזרתי על השאלה וכך הוא אמר: "אדם צריך
להתמודד עם השדים שלו ולא בעזרת תרופות או שיחות, אלא רק
לבד."
"אנשים זקוקים לעזרה", אמרתי. "זה מה שהחברה המודרנית אומרת
לנו."
נשארתי נדהמת. כל השנים, כל השנים, אבא של גל זלזל. זלזל באבא
שלי ובאמא של ענבל. תמיד ראיתי מין בוז כזה בעיניו אבל אף פעם
לא ייחסתי לזה חשיבות. ואז זה היכה בי: ההרצאה שקיבלנו לפני
שבועיים מפי אבא שלי. הסיפטומים התאימו לגל, ואני בטוחה שהם לא
נתנו לו את התרופה או דיברו עם פסיכולוג. איזה מטומטמים! לא
איכפת להם מהילד שלהם? "את לא כותבת?" שאל אותי אבא של גל.
"לא", עניתי בדיוק כשהגענו לתחנה וזעם עצור בתוך עיניי.

למחרת בבוקר בבית הספר הייתי בחרדה נוראית. אומנם שלחתי s.m.s
לגולון ולהגר, אבל הם לא ענו לי. ומי יודע איפה הם. בכל העיר
מחפשים אותם עכשיו... אתמול חקרו אותי קצת אבל לא אמרתי כלום.
בהפסקה ניגש אליי גל ושאל: "איפה הגר וגולן?" אור נדלק בעיניי
- הוא מתעניין בנו! "שניהם... חולים", גמגמתי (אני גרועה
בלשקר) "ביחד? מתאים להם...", גיחך גל, "עכשיו את האמת." "רק
אחרי שתגיד לי למה אתה לא מדבר איתנו." הוא עשה פרצוף זועם
ואני בתגובה גררתי אותו באוזן לשירותים. "אנחנו לבד. עכשיו אף
אחד לא מקשיב." הוא הביט ממושכות ואמר לי בשקט: "תשאלי את אמא
שלך." והלך.
בסוף בית ספר טסתי מהר הביתה והתפרצתי למשרדה של אמי. "שלום
ענבלי, מה שלומך?" "אמא", נגשתי לעניין ישירות על אף סערת
הרגשות שהתחוללה בי, "למה גל כועס עליי?" "למה את מתכוונת כשאת
אומרת "כועס"?" "אמא אני לא מתכוונת במובן הפסיכולוגי, אני
מתכוונת במובן הנורמלי!!!", כבר הייתי על סף עצבים. קמט דאגה
החל בפניה של אמי, "טוב את צריכה לשבת. את מבינה ענבלי, גל
אובחן כחולה דיכאון בגיל 3. לא היה ברור מתי יתפרץ ההתקף.
בחודשיים האחרונים היה לו כנראה התקף." "ומה עם ההורים שלו?"
"הם סוף סוף הודו בטעות שלהם. את מבינה, ענבלי, אני ואבא של
הגר וגם ההורים של גולן מנסים שנים שנים! שהם יתנו לו את
התרופה אבל האמא מפחדת מתופעות הלוואי, שאצלה החריפו את
הדיכאון, וגם טיפול פסיכולוגי שזוהי האופציה האהובה עליי היא
לא רצתה ואביו הוא פרימיטיבי גמור. מבחינתו אין כזה דבר מחלת
נפש. מבחינתו כל אדם לעצמו." לאחר כל זה נאנחה: "אני מקווה
שעכשיו הוא יקבל את הטיפול ההולם." אחרי הדברים הללו יצאתי
מהחדר וידעתי דבר אחד: "אני הולכת להציל את אור פרישמן."

הגר וגולן נפגשו בתחנת האוטובוס . "אני רואה שהצלחנו", אמרה
הגר בעצב. "טוב, בואי נפתח את הקופסה ונראה לאן נגיע." הם פתחו
ובלי שמישהו יוכל למצמץ הם הגיעו לחלל שחור.
להרף עין הם ראו 4 קברים: אור פרישמן, הגר שבני, ענבל גכניק,
גולן טל.
שלושת הקברים נעלמו.
ואז הופיע קבר אחד גדול:
גל איטוינגר.
מלים לא יוכלו לתאר את הרגשתם.

בשש בדיוק יצאתי מהבית. גל הוא אדם מאוד דייקן, הוא מתמיד
במטרתו. הלכנו בדיוק לאותו מקום שאליו הלכנו אתמול - ליד ביתו
של אור פרישמן. אור פרישמן בדיוק נפרד מחבריו, וברגע שחבריו
הלכו, גל תפס את גרונו ואיים עליו בסכין. אור החליף צבעים:
בהתחלה היה לבן כסיד, ואז נהיה אדום ולבסוף החל להכחיל. גל
הניף את ידו, אך הרגיש משהו מונע בעדו או יותר נכון מישהו -
אני. הוא זרק את אור שהתעלף, והחל להכות אותי באגרופים, סטירות
ובדקירות. אור קם על רגליו וניסה לעצור את גל ואף מלמל: "תעזוב
אותה", אך הוא היה חלש מדי והתעלף שוב. נפלתי על האדמה שותתת
דם וגל ממשיך לבעוט בי.
גססתי.
ראיתי את חיי עוברים על פניי תמונות, תמונות.
פה תמונה עם גולן משחקים טאקי.
פה תמונה עם הגר בודקות בגד ים חדש.
ופה יש תמונה של ארבעתנו, רק שלפתע חסר מישהו.
גל

התמונה הראשונה שהגר וגולן ראו הייתה מזעזעת: ענבל גוססת.
ולידה אור פרישמן מעולף, וגל מסתכל בבלבול סביבו. הם ניגשו לגל
לשאול מה קרה. אך לפני שהם הספיקו לעשות משהו, גל נעלם. הגר
התקשרה מהר לאמבולנס.

זה היה הסיפור שלי, זה קרה לפני 16 שנה. היום קוראים לי ענבל
פרישמן. כל שנה אני הגר וגולן נאספים ביום הולדתו של גל ומעלים
זכרונות עם אלבומים ישנים וזכרונות בכלל. אבל אין יום שאני לא
חושבת עליו. לו רק הוריו של גל היו מכריחים אותו לקחת תרופה.
ללכת לטיפול, הכל היה נראה אחרת.
הכל.