'תסתכלי למעלה, השמיים ריקים.'
'נכון, אין בהם עננים.'
'לא לא, הם באמת ריקים, תסתכלי,
אין עננים, את יכולה לראות את כל השמיים, אין בהם כלום, אין
שום דבר יפה שם, אם תתרכזי יעל, תוכלי לראות שם חור ענק, כמו
השיר של Black Sabbath, חור בשמיים, את יכולה לברוח משם
לגן-עדן, את בטוח תגיעי לשם, בניגוד אלי...
בכל מקרה, השעה 1 בלילה, כולם בפנים ורק שנינו פה ליד מגרש
הספורט, למה אנחנו פה תזכירי לי?'
'כי רצית לחפש אותם, את גיא ומאיה.'
'נכון, אבל מצאנו אותם, הם גם נכנסו פנימה, בטח מגעיל בפנים.'
'נכון.'
'אז למה אנחנו עוד בחוץ?'
'אני לא יודעת, כי לא רצינו להיכנס.'
'יש בזה משהו, אבל תראי, יורד גשם והכל, מטפטף, גשם של
בדידות.'
'טוב תקשיב! אני לא יכולה יותר עם המלנכוליה הזו שלך! אנחנו פה
כבר חצי שעה ואתה מוצא לכל דבר דימוי עצוב ובודד, אני לא יכולה
יותר, מה אתה רוצה ממני?'
'השאלה האמיתית היא מה אני רוצה מעצמי, אם אני אדע את זה זה
יפתור כ"כ הרבה.'
'אתה מבקש יותר מדי, גם אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, כל
התקופה הזו אני פשוט שונאת בלי סוף, ואני לא יודעת למה.'
'את בדיכאון יותר מדי זמן יעל, כבר 3 חודשים שאנחנו מכירים
וכבר חודשיים מזה את בדיכאון, ברגע שסיפרתי לך את הסיפור על
נסיון ההתאבדות שלי את התחלת עם השטויות האלה גם, לדעתי זה
באשמתי.'
'לא! זה ממש לא באשמתך, אל תחשוב ככה אף פעם!'
'אז תסבירי לי למה זה ככה... למה את בדכאון כ"כ הרבה זמן.'
'הלוואי והייתי יודעת.'
'את יודעת, את פשוט צריכה להבין את זה, אי אפשר להיות מדוכא
בלי לדעת, ז'תומרת, נראה לי, למרות שכשחושבים על זה גם לי זה
קרה... היי תראי, אנשים, זה נראה לי ירון.'
'מה יש לו לחפש פה?'
'מה היה לו לחפש פה קודם?'
'הוא הבריח לנו בקבוק קולה, ז'תומרת לי ולחברה שלי, כי לא נתנו
לנו באולם, כי הפסדנו, אבל הוא הרים בשבילנו, זה כ"כ חמוד
מצדו.'
'כן, הוא באמת בנאדם טוב, למרות שאני לא מכיר אותו כ"כ.'
'הנה הוא חזר, לדעתי הוא ראה אותנו וחזר, הוא יודע על כל הקטע
שלנו.'
'אבל יעל, אין שום קטע, אף פעם לא קרה בינינו משהו שאפשר
להגדיר כקטע.'
'רגע, אז אתה רוצה להגיד שבאנו לפה באמת כדי לחפש את גיא
ומאיה?!'
'כן, יעל, מה חשבת? אני לא רוצה לזרום עם איפה שזה הולך, לא
מתאים לי, לא עכשיו, היו לי יותר מדי כאלה בחצי שנה האחרונה,
ותמיד איכשהו נפגעתי ונשברתי, אז למה שוב? ובמיוחד פה, כשכולם
פה ובטח מדברים עלינו בדקה זו ממש בתוך כל החדרים, כי אף אחד
לא ישן.'
'הממ, לא ראיתי את זה בא, חשבתי שאתה מנסה להתחיל משהו, כי
תסתכל, יש בינינו מתח כבר כמה חודשים.'
'מתח זה כלום, מתח יש ביני לבין הרבה ידידות שלי, אני לא נותן
לו להשפיע, ואל תתני לו גם את, ולגבי מה שדיברנו קודם, לפני
שהסבת את נושא השיחה, אני בנאדם מלנכולי, עגמומי ותמהוני, אני
לא יודע מה אני רוצה, מה אני מחפש למה אני פה או מה אני עושה,
אני רק יודע שמה שאת רוצה זה לא בשבילי, ושאת צריכה להפסיק
ללחוץ עליי עם זה... את לא יכולה להגיד לי לא למצוא עצב בכל,
תסתכלי סביבך, יעל, אפילו החומה שאנחנו נשענים עליה עכשיו מלאה
בעצב, תסתכלי, היא עומדת פה לבד, בקור, בד"כ אנשים לא באים
לפה, אז היא סתם קיימת, היא פשוט מסמלת בדידות, זה בדיוק מה
שאני, עומד פה לבד בעולם, כולי חומה של בדידות, The Wall, אבל
אנשים לא מבינים את זה.'
'אבל אתה לא לבד.'
'נכון, אבל, מהבחינה הזו אני די בודד, אני נודד לעצמי, ממקום
למקום, מחפש נשמה חדשה להיצמד אליה, לבד אני לא הייתי שורד,
פעם לא היו לי נשמות להיצמד אליהן, את חושבת שסתם ניסיתי
להתאבד? בשביל הכיף? טעות מרה.'
'אף פעם לא חשבתי על זה, אבל אתה צריך להבין שמלנכוליה זה לא
דבר שטוב לשקוע בו.'
'אני לא שוקע, אני מבקר.'
'אתה מבקר שם כבר כמה שנים.'
'ביקורים יכולים להימשך חיים שלמים.'
'אבל אתה צריך לחפש דברים אחרים, יש דברים יותר טובים לשקוע
בהם, אהבה נגיד.'
'אהבה, חה, בפעם האחרונה שהתאהבתי זה לא היה בבנאדם בכלל, עוד
לא מצאתי בנאדם ששווה את זה.'
'אז במה התאהבת? עץ? חח.'
'הצחוק הסרקאסטי שלך ממש לא במקום, יעל.'
'אני יודעת, סליחה, אבל זה מתאים, שמת לב מה אמרת? שהתאהבת לא
בבנאדם, אז במה כן?'
'בבנאדם לא אנושי.'
'סליחה?'
'בנאדם שהיא לא בנאדם, לא באמת, היא משהו שמיימי, אלוהי.'
'אין כזה דבר.'
'תתפלאי, את אפילו מכירה אותה.'
'אהה! אתה עדיין עם התאוריה?! תעזוב אותה, היא בנאדם, באמת,
כבר ראיתי אצלה טעויות אנושיות'
'יכול להיות, היא בנאדם, אבל אם תסתכלי טוב טוב עליה תוכלי גם
לראות כנפיים, חשבת שהיא סתם נפלה לחיים שלי פתאום בבום בחופש
הגדול? לא לא, החור ההוא שאני תמיד מדבר עליו, היא הגיעה משם,
לבנה בכל הגוש השחור הזה כדי להוציא אותי ממה שאני שקוע בו,
ותראי, זה די עבד, בגדול זה די עבר לי.'
'עזרת לעצמך, לא היא לך.'
'לא לא, את טועה, היא עזרה לי ואני עזרתי לעצמי, היא היחידה
שנתנה לי כוח להמשיך.'
'תסתכלי אותה, היא חיה בעולם הזה, מלא רוע, וצביעות, למרות שיש
נקודות טובות, והיא פשוט הדבר היפה בעולם, היא יכולה להמיס
אנשים יותר מהר משהקרח נמס ב-40 מעלות.'
'זה לא את כולם, זה רק אותך.'
'אולי, אבל זה כי הקשר שלי מחובר אליה, אנחנו מחוברים טלפתית,
היא הגיעה לפה בשבילי.'
'אני לא מסכימה עם זה, לדעתי אתה עוד מאוהב בה.'
'יכול מאוד להיות שכן.'
'אולי זאת הסיבה שאתה לא יוצא מהכל, היא מסמלת בשבילך את
היציאה מהבדידות ואתה לא מגיע אליה.'
'יכול להיות מאוד, אבל בעצם את יודעת מה, זה לא הגיוני, דבר
כזה מדהים לא יכול להשאיר משהו מאחור לשקוע, היא הייתה מנסה
לעזור, זו לא היא, זה אני, אני ורק אני.'
'אז הגיע הזמן לצאת מזה.'
'גם הגיע הזמן לחזור פנימה.'
'שניכנס?'
'ניכנס, ונצא מזה?'
'עשינו עסק.'
'חבל שאני לא אוכל לעמוד בו, אני מוקף בזה יותר מדי, יעל, אין
טעם לעזור, כמה שתעזרו זה רק יגריע את המצב.'
'אני לא יכולה לתת לך לשקוע פה ככה.'
'אז תאשימי אותי, שאני הבאתי עלייך את הצרה הזו.'
'אני לא, טוב, בוא ניכנס.'
'בואי.'

'מה שהיה שם, יישאר שם, חומת הבדידות הזו שמעה הכל, כשהיא
תישבר, זה היום שבו אשתחרר.'
'לא הבנתי.'
'החומה, היא אני, כשהיא תישבר, אני אמות, והבדידות שהיא מסמלת
לא תהיה קיימת, ואני לא אהיה קיים, הבדידות שלי לא תמות, אני
אמות.'
'משהו אחד למדת מהיום?'
'כן, זה רק מחזק את זה שמלנכוליה זה דבר נעים להיעטף בו, אבל
דבר רע לחיות בו.'

במקור, זהו דיאלוג חצי אמיתי, שיניתי בו מה שרציתי